נורמליזציה בעירבון מוגבל: לישראל אינטרס מובהק להשיג הסכם, אך האם הוא שווה את המחיר?

למדינת ישראל אנטרסים רבים שיבואו לידי ביטוי אם וכאשר ייחתם הסכם נורמליזציה מול הסעודים בשיתוף פעולה מול ארה"ב. אך האם יכולת גרעינית בידי מדינה אחת או יותר באזור מהווה סכנה? שותפיו של נתניהו לממשלה הבהירו שאין לו מרחב תמרון למחוות לפלשתינים, ואולי הכדור לא במגרש הישראלי. "ישראל היום" עושה סדר. 

התעקשות על תהליך גרעיני שלם היא תמרור אדום

הסכם עם סעודיה יהיה מבורך: אין ולא יכול להיות על כך ויכוח. גם הדיבידנדים שישראל תקבל בזכותו יהיה עצומים: מדיניים, כלכליים, ביטחוניים ודתיים.

אבל אסור שהאופוריה שכרוכה בעובדה שהסכם כזה נראה בהישג יד תעמעם את הסיכונים שגלומים בו. ישראל אמנם תרוויח הרבה, אבל היא גם מעמידה לא מעט על כף המאזניים. החל מערעור משמעותי על יתרונה הצבאי האיכותי (QME) לנוכח הנשק המתקדם שסעודיה תרכוש כחלק מההסכם, וכלה בחשש המוחשי להתגרענות מואצת של המזרח התיכון.

הדרישה הסעודית היא לתוכנית גרעין למטרות אזרחיות. כחלק מכך היא דורשת שכל תהליך ההעשרה יתבצע בתחומה. זה יאפשר לה, ברצותה, לעבור בקלות להעשרה צבאית – הצעד העיקרי בדרך לפצצה. סעודיה אמנם לא מצהירה זאת, אבל בראיון שהעניק בשבוע שעבר ל"פוקס ניוז" אמר מוחמד בן סלמאן בבירור שאם לאיראן יהיה נשק גרעיני – גם לסעודיה יהיה.

לו סעודיה היתה מעוניינת בנשק גרעיני למטרות אזרחיות בלבד, היא יכלה לנהוג כפי שעשו איראן (בכור בבושהר) ואיחוד האמירויות: לקבל ממדינה אחרת את הדלק הגרעיני, ולהוציא בחזרה את הדלק המוקרן. התעקשותה לתהליך שלם מלמדת שלכל הפחות היא מעוניינת לשמר לעצמה תעודת ביטוח. אלא שתעודת הביטוח הסעודית הזאת היא תמרור אזהרה בולט עבור ישראל.

מצדדי ההיענות לדרישה הסעודית מעלים שני נימוקים עיקריים: הראשון, שהמתקן הסעודי יוקם על ידי האמריקנים, באחריותם ובפיקוחם, וניתן יהיה לשלוט בו מרחוק, כלומר להשבית אותו בעת צרה. מעבר לעובדה שזה קשה ליישום, הפרקטיקה של החיים מלמדת אחרת, כלומר שהסעודים יהיו שותפים, וברצותם ישתלטו על הפרויקט או ילאימו אותו (כפי שעשו לחברת הנפט אראמקו).

הנימוק השני, שאותו העלה גם השר רון דרמר, הוא שאם האמריקנים לא יסייעו לסעודים, הסינים או הצרפתים יעשו זאת. ספק אם גם הנימוק הזה מחזיק מים: צרפת לא תעשה כזה דבר ללא אישור אמריקני, וסין לא יכולה להעניק לסעודיה את מה שארצות הברית יכולה לתת לה – בטכנולוגיה, ובעיקר במיסוד חזית משותפת מול איראן.

ההקשר האיראני דרמטי כמובן. לישראל יש אינטרס מובהק ביצירת חזית עם סעודיה (ועם מדינות נוספות באזור), ויש לה גם אינטרס בהעמקת המעורבות האמריקנית באזור ובקיומו של איום אמריקני צבאי ממשי מול טהרן. הסכם עם סעודיה יסייע לכל אלה, אבל הסוגיה הגרעינית דרמטית לא פחות. בהינתן יכולת העשרה בסעודיה יפעלו מדינות נוספות – מצרים, טורקיה ואחרות – להשגת יכולת דומה, באופן שעלול לאפשר לאחת מהן (או ליותר) להשיג בסופו של דבר פצצה.

לפיכך, הפתח הישראלי, אם יינתן כעת, עלול לפתוח מרוץ גרעין מסוכן, שסיומו עלול להיות טרגי: נשק גרעיני בידי מדינה אחת או יותר באזור לא יציב (כולל סכנה תמידית למשטר בסעודיה). נכון שהאזור לא יציב גם כיום, אבל ספק אם כדאי לישראל להחליף אי־יציבות קונבנציונלית באי־יציבות בלתי קונבנציונלית. לפיכך הפתרון הוא לא בהעשרה בסעודיה אלא במניעת העשרה באיראן, ולשם ישראל צריכה לכוון – בפעילות משותפת עם האמריקנים והסעודים.

בשולי הדברים ראוי להזכיר שהסוגיה הזאת חשובה מהפוליטיקה. קל לדמיין מה היו עושים בנימין נתניהו ושותפיו לממשלה אחרת שהיתה שוקלת להעניק לסעודיה יכולת להעשרת גרעין, ולמרות זאת ראוי לקיים דיון ענייני ומקצועי, תוך שיתאפשר לאנשי המקצוע לומר בו את דעתם בחופשיות וללא חשש. דומה שתמצית דבריהם תהיה שהסכם עם סעודיה הוא היסטורי וחשוב ובעל פוטנציאל אדיר, אבל לא בכל מחיר, בוודאי לא אם המחיר הוא כזה שמסכן את ביטחון המדינה ואת קיומה.

המכשול של נתניהו: המחוות לרמאללה

אם המהלך ההיסטורי של הסכם עם סעודיה יצלח, כך בבסיס השקפתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, והפלשתינים ימצאו עצמם ללא הגב של העולם הערבי נגד ישראל, הם ייאלצו לזנוח את כל שאיפותיהם הקודמות ולנוע לקראת שלום עם ישראל.

כך, למעשה, בהסכם עם סעודיה, המדינה הערבית החשובה, תגיע לסיום הקונספציה שלפיה כדי שישראל תתקבל במזרח התיכון ובעולם הערבי – יהא עליה להגיע קודם להסכמים עם הפלשתינים.

"שלום כזה יתרום הרבה כדי להביא לסיומו את הסכסוך הישראלי־ערבי ויקדם שלום אמיתי בין ישראל לפלשתינים. זה דבר שנמצא בהישג יד", אמר נתניהו לנשיא האמריקני ג'ו ביידן. על פי אנשיו, שלום עם העולם הערבי יכניס את השאיפות הפלשתיניות לפרופורציה ויאפשר שיחות ריאליות על שלום שלא יסכן את ביטחון ישראל.

אלא שכדי להגיע ליעד נתניהו יידרש בשלב הביניים לכלול כבר בהסכם שבדרך צעדים לקראת הפלשתינים. שותפיו לממשלה סמוטריץ' את בן גביר, ואפילו חבריו למפלגה, יצאו מגדרם דקות לאחר נאומו באו"ם כדי להזכיר לו שאין לו מרחב תמרון רב למחוות כאלה. בן גביר שיגר הודעה דקות בודדות לפני השבת כדי להבהיר שאין לנתניהו כלל ממשלה אם ילך לצעדים הכוללים ויתורים טריטוריאליים, סמוטריץ' עשה זאת עוד לפני שנתניהו המריא בכלל לארה"ב ולאחר מכן בהודעות מטעם מפלגתו שכללו התחייבות מצידם להמשך ההתיישבות בכל הארץ.

ועדיין, הרגל השלישית של ההסכם כוללת מחוות לפלשתינים - זו כבר עובדה. חזרו עליה ביידן בפגישתו עם נתניהו וכן בן סלמאן בהתבטאויותיו בשבועות האחרונים. שאלת המינון והתוכן היא הקריטית. סמוטריץ' לא עתיד להתנגד למחוות כלכליות מסוגים שונים כלפי הרשות (צעדים שמנע עד כה), אולם צעדים כמו הקפאת בנייה או התכנסות אינם על הפרק, לא עם 64 המנדטים הנוכחיים המרכיבים את הממשלה. האם מחוות כלכליות וסמנטיות כמו התחייבות לכניסה לתהליך שלום יספיקו לתוכנית בת שני השלבים של נתניהו - סעודיה תחילה והפלשתינים אחר כך? ביידן ובן סלמאן יכריעו.

אם הדרישות מישראל יהיו גבוהות ממה שהיא יכולה להרשות לעצמה בסוגיה הזו, במיוחד לנוכח המציאות הביטחונית והפוליטית הנוכחית – נתניהו יצטרך לבחור בין שתי אפשרויות עם סיכויי הצלחה נמוכים: פירוק ממשלתו לטובת קואליציית רגע עם גנץ בשביל להשלים את המהלך (אם אכן יסכים להיכנס לממשלה – דבר שלא נמצא על הפרק בשלב הזה), או דחיית ההסכם לאחר הבחירות לנשיאות בארה"ב בציפייה שינחת בבית הלבן נשיא עם ציפיות נמוכות יותר מישראל באשר לפלשתינים.

בכל מקרה, בשלב זה נתניהו ינסה בכל כוחו למכור לפלשתינים מחוות שלא יסכנו את ממשלתו ולהתפלל שזה יספיק.

ברית ההגנה בין וושינגטון לריאד - אינטרס ישראלי

בעסקת החבילה המשולשת שנרקמת כעת בין ארה"ב, ישראל וסעודיה יש לפחות שני מרכיבים שצריכים להטריד את ירושלים: השאיפה של סעודיה לתוכנית גרעין משלה, והדרישה לוויתורים משמעותיים כלפי הפלשתינים. שני מרכיבים אחרים דווקא רצויים: הסכם נורמליזציה, כמובן, וברית הגנה בין וושינגטון לריאד, אם אכן זו תצא לפועל.

קשה להפריז בחשיבותו של הסכם הנורמליזציה. החלטתו הדרמטית של יורש העצר השאפתן מוחמד בן סלמאן לשנות כיוון, להשיל מעליו את מעטה השמרנות והאדיקות הדתית שאפיין את קודמיו ולהושיט ידו לשלום עם ישראל, לכאורה בתנאים נוחים יותר מאשר בעבר, אכן סוללת דרך למזרח תיכון חדש, בלי שמץ של לגלוג.

ברוח זו, גם אין לישראל סיבה להתנגד לכינונה של ברית הגנה בין ארה"ב לבין סעודיה, בדומה לבריתות הקיימות בין וושינגטון ליפן ולדרום קוריאה. אפשר למנות לפחות שתי סיבות לכך שדווקא כדאי לירושלים לתמוך במהלך כזה:

האחת - ברית הגנה בין ריאד לוושינגטון, שלפיה הצדדים מתחייבים לסייע זה לזה להתמודד עם התקפות מבחוץ, עשויה לצנן את להיטותו של בן סלמאן להשיג גרעין, שאותו הוא עלול להסב בקלות לגרעין צבאי אם יחוש איום מצד איראן.

השנייה - כל שותפות ביטחונית בין ארה"ב לבין סעודיה תשאיר את ריאד בתחום מעגל ההשפעה האמריקני, ותבלום את התקרבותה לסין ולרוסיה. בלימה כזו תשרת ללא ספק גם את האינטרסים הישראליים.

מעבר לכך, ייתכן שלידתו של ציר ביטחוני אמריקני־סעודי־ישראלי, שאליו יצטרפו מדינות ערביות נוספות, גם תסייע לרסן את התביעות הלאומיות והטריטוריאליות של הרשות הפלשתינית, ולהחליפן בהסדרי ביניים ובסיוע כלכלי.

הבעיה היא שהכדור לא נמצא כלל במגרש הישראלי. הסכם כזה מחייב רוב של שני שלישים לפחות בסנאט האמריקני. תשאלו את סנאטור כריס מרפי, אשר אומר שלא יעלה על הדעת שדם אמריקני יישפך למען מדינה בעלת משטר בלתי יציב.

אלא שבלי מטריית הגנה לסעודים או תוכנית גרעין לא תהיה עסקת חבילה, וגם לא יפציע בוקר על מזרח תיכון חדש.

השתתפו בהכנת הידיעה: יואב לימור, שירית אביטן כהן ועודד גרנות