יחסינו לאן? ארה"ב וישראל צועדות בנתיב ההסלמה

הראיון שהעניק אתמול נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ל־CNN מהווה שלב חדש ומדאיג במלחמה הקרה המתחוללת כבר חודשים בין וושינגטון לבין ירושלים.

ואכן, ניתוח של הדברים מצביע על כך שלא נותר כמעט זכר מתשתית היחסים המיוחדים שהיוו במשך עשורים ציר מרכזי במערכת זו, ושהעניקו לישראל רשת ביטחון איתנה וחומת מגן יציבה, גם נוכח משברים ומוקדי חיכוך שפרצו מפעם לפעם ברובד האסטרטגי של מסכת היחסים.

הגם שנדבכים אחדים במסר שהעביר ביידן לרה"מ כבר הועלו על ידיי במרץ האחרון, ייחודו של הראיון הוא בכך שהנשיא לא ניסה כלל להשתמש בלשון מעודנת או מכובסת כמקובל בין שותפים. הוא שטח את קובלנותיו ואת טענותיו בפני נתניהו באופן גלוי ובוטה, תוך יצירת זיקה ישירה וברורה בין פעולת ממשלת ישראל במרחב הפלשתיני (במיוחד בהקשר לבנייה בהתנחלויות ולהכשרת מאחזים) לבין תרומת הממשל לקידום תהליך הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה.

במשתמע, הבית הלבן חידד את המשוואה שלפיה אין בכוונתו לסבסד ולתרום לתהליך נורמליזציה זה, אלא אם יפעל נתניהו לריסונם של הגורמים הקיצוניים בממשלתו.

ביידן אמנם נמנע הפעם, בניגוד לעבר, להכליל במשוואה גם את הצורך בהשגת הסכמה לאומית רחבה בסוגיית הרפורמה המשפטית כתנאי מוקדם נוסף לכל מאמץ אמריקני לרתום את ריאד למסגרת הסכמי אברהם, אך אין להסיק מכך שהסוגיה ירדה מסדר היום שלו.

ואם בכל זאת לא היה די, בעניין השאלה הבוערת בנושא הפגישה בין השניים - היושב בבית הלבן הסיר את הכפפות ועקץ את ידידו הוותיק עד לא מכבר, כשאמר כי הרצוג עתיד להגיע בקרוב לוושינגטון - כאילו מדובר בחלופה סימטרית בעלת סמכויות ביצוע רחבות. הוא גם הביע מחאה לא מפורשת על עצם הניסיון הישראלי להקיש בדלת הסינית, בעידן של יריבות מחריפה בין וושינגטון לבין בייג'ינג.

לפנינו מדרון חלקלק, שגובר על מחלוקות עבר עם נשיאים קודמים בארה"ב, ושמחייב את נתניהו להכריע בקרוב בין שיקולי ביטחון לאומי לבין מכלול שיקולים ואילוצים פנימיים וקואליציוניים, שכן מרחב התמרון שלו הולך ומצטמצם במהירות.

הכותב הוא מחבר הספר "להקיש על כל דלת: מדיניות החוץ של ישראל, 1948-2018", שנכתב עם ד"ר גדי ורשה ושיצא לאור לאחרונה בהוצאת "למדא" של האוניברסיטה הפתוחה