ניסיון ההפיכה ברוסיה? הזדמנות לתיקון המדיניות השגויה שלנו

המרד הקצר של מפקד כוח ואגנר, יבגני פריגוז'ין, העניק לרגע לעולם תחושת סוף קרב של המלחמה באוקראינה. ההצצה הזו לעתיד צריכה להוות קריאת השכמה נוספת לישראל, לתקן את מדיניותה השגויה בנוגע למלחמה.

עמדת ישראל מוטעית בראש ובראשונה מוסרית והיסטורית. כיהודים, היינו צריכים להיות הראשונים שמשמיעים קול בהיר נגד מלחמה שאין לה הצדקה. בפרט כשמדינת ישראל מרבה לעשות שימוש בטענות מוסריות כדי להצדיק מדיניות שלעיתים קרובות העולם לא מבין.

שנית, הריאל פוליטיק. שבועות ספורים מתחילת המלחמה, כבר היה ברור שפוטין הרבה יותר חלש, ושהמערב חזק בהרבה משחשבו תחילה. מכיוון שישראל משייכת את עצמה למערב, היא צריכה היתה ליישר קו עימו. כל מי שעיניו בראשו ידע ויודע שביום שאחרי המלחמה תישאל השאלה: "איפה הייתם ברגע האמת?". כרגע, תשובה טובה לא תהיה.

שלישית, בפרפראזה על האמירה המפורסמת של הנרי קיסינג'ר, אפשר להגיד שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק שיקולי ביטחון. במצב נורמלי הביטחון הוא המשכה של המדיניות. בישראל, משום מה, עובדים הפוך: מדיניות החוץ הפכה בת ערובה של חרדות מערכת הביטחון.

בשמו, גם בנט וגם נתניהו החמיצו את השעה ולא מיקמו את ישראל במחנה הבינלאומי הנכון. פחדים מוגזמים, כאילו חיל האוויר יתקשה לפעול בסוריה, הביאו לכך שישראל לא יצאה חוצץ נגד המלחמה.

להסיט את ההגה לכיוון הנכון

ולא רק הממסד שגה. גם בשיח הציבורי כמעט לא נשמעו עמדות שדרשו מהממשלות לתקן את דרכן. תמיר הימן, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), היה כערער בערבה בדרישה לגנות במפורש את רוסיה. הימן, שהיה ממתאמי הפעילות הביטחונית הישראלית בסוריה ופגש בעצמו את פוטין, גם הבהיר שעל כל בעיה מבצעית שם בסוריה ניתן להתגבר. אם רק רוצים. אבל לא רצו.

וכך נותרנו בצד הלא נכון של ההיסטוריה. אמנם קצרנו הישגים - כמו פתיחת השלוחה הדיפלומטית הרוסית בירושלים, ואי־סגירת משרדי הסוכנות במוסקבה - ועדיין, מדיניות צריכה לחשוב על הטווח הארוך, ולא רק על זה המיידי.

היחיד במערכת הישראלית שאפשר לזקוף לזכותו עמדה נכונה יותר היה יאיר לפיד, שכשר חוץ גינה את רוסיה. גם מחליפו אלי כהן משך מעט את השמיכה לכיוון אוקראינה, כשנסע לקייב ודאג לקיום ההבטחות הישראליות לזלנסקי. אבל בניגוד לכל מנהיגי המערב, בנט או נתניהו לא ביקרו בבירה האוקראינית - גם כשהיה ברור שהמציאות החדשה מחייבת להזיז את המחוגים.

ישראל איבדה נקודות בבירות המערב בשל עמדתה המוזרה. בחדרי חדרים גם תומכינו הגדולים ביותר, ובפרט בארה"ב, לא מסוגלים להבין את השיתוק והאימה שנפלו על ישראל האמיצה.

בשבת הדרמטית אפשר היה לחוש לרגע את הסומק שיעלה בלחיי מנהיגינו כשיישאלו מדוע שתקו, ולכן את ה"חזרה לשגרה" יש לנצל להסטת ההגה למקום הנכון. מוטב לתת לעולם קצת פחות סיבות להיות נגדנו.