האתגר בסדר גודל עולמי - לא ייפתר ביום אחד

כאשר מדובר בעיר בת 3,000 שנה, גם איחור של 75 שנים יכול להיחשב כהרף עין. בתהליך איטי מאוד, צבאי, התיישבותי, מדיני ודיפלומטי, ישראל ואוהביה מְקָבעים עובדות בשטח, ומביאים את העיר ההיסטורית של העם היהודי, זאת על רקע החלטת רוסיה שלוחת שגרירות במרכז הבירה, כך סוכם בהסכם סודי בין המדינות, שעותק ממנו הגיע ל"ישראל היום".

את מושא תפילותיהם וחלומותיהם של דורות, את ירושלים של זהב, אל המעמד הראוי לה. עקב בצד אגודל, אבן אחר אבן, היא הולכת מוכרת כבירת מדינתו של העם היהודי.

הבה נאמר גלויות. לו לא היה מדובר בנו היהודים, ולא בעירנו שהיא סמל דתי, היסטורי ורגשי למיליארדים, לא היו צצים העיוותים הרבים הנוגעים לירושלים. מדינות העולם היו מכירות בה אוטומטית כבירתנו, כפי שהן מאפשרות לכל מדינה לבחור את בירתה. הן לא היו שולחות אליה ידיים ומתעקשות על כל גרגר אדמה שאי פעם קדמוניהם רכשו. הן לא היו מתערבות במחלוקת בין ערביי הארץ לביננו, למי היא שייכת ולא היו מנסות באמצעות כספים, עמותות, לחצים ואיומים, להכריח אותנו לוותר על קודשי חיינו. וכמובן, לולא אנחנו בסיפור, לא היה "עם פלסטיני" שזה עתה נולד אך מתחזה לבעל זכויות היסטוריות ודורש אותה כבירתו, ולא היו עמים כה רבים מגבים אותו.

כך שהאתגר בסדר גודל עולמי, ולא ייפתר ביום אחד. ובכל זאת, הכיוון ברור. מאז קבע בן גוריון את ירושלים כבירת ישראל, תחת העיקרון, "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים", אחיזת ישראל בירושלים, הולכת ומתחזקת. מתוך שלוש מעצמות מרכזיות בעולם – ארה"ב, רוסיה וסין – רק האחרונה עוד לא הכירה בירושלים בכלל. בהשוואה לנקודת המוצא של החלטת החלוקה 1947, בה האו"ם משום מה הגדיר את ירושלים כ"עיר בינלאומית", זו התקדמות עצומה.

המלאכה עדיין רבה מאוד. המגמה הדמוגרפית בעיר, הן מול הערבים, הן בתוך האוכלוסייה היהודית, איננה חיובית. היקפי הבניה וחיזוק אזור עוטף ירושלים, אינם מספקים. ובמישור המדיני, ראוי שמשרד החוץ ימנה שליח קבוע שתפקידו לקדם העלאת שגרירויות לירושלים. ידיו יהיו מלאות עבודה אך גם יקטפו פירות.