מבצע צבאי הוא תמיד תזכורת על מגבלות הכוח הפוליטי. כדי להגן על המולדת נדרשים ישראלים שמוכנים לסכן את חייהם, אזרחים נחושים שיודעים שיש מחיר להחלטות הממשלה, ובסוף אמונה בצדקת הדרך. בלי המרכיבים האלה - אין שום סיכוי להצלחת מבצע צבאי.
בניגוד לתוכנית מבצעית עם יעדים ומדדים - את הרוח אי אפשר למדוד. זו הסיבה שמילים כמו "אחדות העם" ו"פלגנות" אינן קלישאה סתמית אלא כלי קיומי. בלי התחושה של צדקת הדרך אצל אלה שנשלחים להגן על הבית, אין לפוליטיקה יכולת להניע מהלך.
לשמחתי, נתניהו צדק בכך שברגע האמת הישראלים מתייצבים. שירות מילואים הוא ברירת המחדל של האחוז שמשרת, גם כאשר יש שבר עמוק. אנחנו עדיין אותה ישראל שמתאחדת ברגעי מצוקה, אבל חלון הזמן הזה מתקצר. זו סכנה להתעלם מזה.
כדי לשנות מהותית את הכיוון הפנימי שאליו ישראל דוהרת, צריך ממשלת אחדות ציונית. כדי לשנות מהותית את המשוואה בעזה צריך זמן לחימה. אין לי מושג מה קל יותר. השיא של כל מבצע מוצלח הוא ההתחלה - המכה הראשונה כאשר יש לישראל שליטה מלאה. התזמון השבוע נקבע רק על פי היתכנות מבצעית. במקרה הזה, שלושה יעדים שנמצאים במקום שניתן לזיהוי ונזק נמוך ככל שניתן לבלתי מעורבים.
אי אפשר לתזמן סיכול ממוקד לצורך פוליטי. לא לטובת קשקשני מפלגת חולשה יהודית ולא כתגובה לירידה בסקרים. מי שטען אחרת כדי להשמיע ביקורת נגד הממשלה לא מבין דבר.
זו גם הסיבה שאין קבינט שמאשר סיכול ממוקד. בעולם מתוקן, השר לביטחון הפנים היה חלק מתהליך קבלת ההחלטות. הפרות סדר במגזר הערבי הן תרחיש אפשרי. במציאות הנוכחית אין סיכוי שדיון כזה לא ידלוף החוצה עם ציטוטים מבן גביר. כך הופך שר ממרכיב בתכנון לחשש מדליפה.
גולדה היתה זו שאמרה "יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו". חפים מפשע בעזה נפגעים שוב ושוב כשהם משמשים מערכת הגנה אנושית. ישראל משקיעה הון עתק ומשאבים כדי להימנע מפגיעה כזו, כי זה נכון ומוסרי. אלה הפנים שלנו, חלק מצדקת הדרך. זה היתרון היחסי שלנו. אנחנו טובים מאלה שמסביב. וילה בג'ונגל. אם לא נאמין ונטפח את האתוס הזה, נפסיד. הצעירים העלובים שהרביצו בסוף השבוע שעבר למאבטח דרוזי במירון כי דיבר ערבית הם התמונה ההפוכה. איתם אי אפשר לנצח, להביס את האויב ולהיות צבא מקצועי. כשאין ערכים - נשאר חומר, פסולת אנושית.
מעבר למוסר, הלגיטימציה הבינלאומית מחייבת מאבק על דעת הקהל העולמית. תמונות של נפגעים אזרחים מובילות לקיצור זמן הלחימה. המבצע הנוכחי מדויק מאוד, אבל אין מלחמה שבה הכל סטרילי. מצער, אבל זו עובדה מוגמרת כפי שהצורך להגן על הבית זו עובדה.
אחים לנשק
במבצע צוק איתן נהרג סא"ל דולב קידר. הבן הרביעי שלי, נגב דולב, קרוי על שמו. דולב היה חבר ואיש שמאל. במשך שנים אני משתמש בשמו כדי להבהיר נקודה כואבת על מי שבעיניי הוא שותף טבעי - גם כשהדעות המדיניות חלוקות - ולמה השמאל הציוני קרוב אלי יותר מאשר גפני וחבריו.
אחים לנשק - לא הארגון אלא הערך - הוא הבסיס ליכולת שלנו להגן על הבית, לצאת למבצע צבאי. אני מכבד לומדי תורה, אבל ביהדות אין תחליף להגנה על המולדת כפי שאין תחליף לעבודת כפיים.
לכן הדבר הכי משמח בעיניי במחאה של החודשים האחרונים הוא הנפת הדגל מחדש על ידי אנשי שמאל ציוני. לקיחת בעלות מחודשת על הציונות. במשך שנים ארוכות חששתי שיותר מדי ישראלים משמאל ומימין איבדו את המדינה. כשמיעוט משרת בצה"ל ורוב תלמידי כיתות א' אינם בחינוך הממלכתי־ציוני, כשבירת ישראל רובה ערבית וחרדית, קל לזהות מגמה מסוכנת לחזון הציוני. השנים האחרונות היו המחשה לסכנה: טיפוח שבטיות ושנאת חינם. עידן פוסט־הממלכתיות.
הנפת הדגל ועיסוק בשאלות כמו חוקה או שוויון בנטל הם חזרה למקום הנכון. ויכוח בין ימין לשמאל מי מניף יותר דגלים, מי משרת יותר, מיישב את הארץ - זה ויכוח בריא. קנאת דגלים תרבה חוכמה.
צעדת יום ירושלים, שתחול בחמישי, היא דוגמה לצורך. איך יום לאומי התפוגג והפך ליום מגזרי. אני מקפיד כל שנה להגיע לצעדה. גם בשנה שעברה, כשר בממשלה שאישרה את קיום הצעדה, אחרי שנה שבה היא הופסקה מטעמי "ימין מלא".
אבל האמת חייבת להיאמר: הצעדה בשנים האחרונות הפכה למפגן של הציונות הדתית (לא המפלגה שחטפה את השם), וליתר דיוק של זרמים חרד"ליים. הפרדה בין גברים לנשים, מוזיקה חסידית ואווירה דתית. מיום של הצנחנים ליום של רבנים. האשמה מוטלת לא על הצועדים אלא על מי שוויתר על היום הזה.
אחרי שחרור ירושלים, העיר המעורבת היתה מוקד משיכה לכולם. בצעדה השתתפו אנשי ההתיישבות העובדת עם טרקטורים, חילונים ודתיים. ככל שעבר הזמן, עם ישראל על גווניו התנתק מהעיר ומהיום הזה.
קו השבר אצלי היה הדרישה של סדרן לפני כמה שנים לצעוד בנפרד מבתי הגדולה, למען הצניעות. לכן השנה אני משנה. יחד עם ותיקי צנחנים, תלמידי מכינות, אנשי שמאל ציוני, מרכז וימין אחראי, גברים ונשים, אצעד לשחרור ירושלים מחדש. למען אחדות העם ואחדות העיר. מגן הפעמון לכותל. הדרך היחידה ביום שאחרי המבצע לתקן ולהחזיר את ערכי הציונות לשולחן, היא להניף את הדגל בכל מקום. לא להשאיר מונופול לאף קבוצה - לא על היהדות, לא על הציונות ולא על ירושלים
פינה טובה:
הנקודה הטובה הפעם מוקדשת לאנשים פרטיים שיוצאים מהבית עם סיר של קובה או פיתות עם בשר, קפה בתרמוסים או עוגיות, כדי לחלק בנקודות ריכוז לחיילים לפני הכניסה לשטח. הם קיימים בכל מבצע צבאי. צצים כמו רקפות בין הסלעים מהשיר של אריאל הורוביץ. ישראלים שתמיד ריגשו אותי כאיש מילואים וכאזרח. ההשפעה שלהם על הרוח עצומה הרבה מעבר לקפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו