גמר המונדיאל המרגש זיקק לתוכו שלשום את כל היופי, האיכות והדרמה שהפכו את המשחק לחוויה בלתי נשכחת עבור כל המיליארדים שהתכנסו סביב מדורת השבט הגלובלית כדי לצפות בו.
השתלבו בו כל הסממנים שאך לעיתים נדירות באים לכלל ביטוי הרמוני כל כך במהלך משחק בודד: מהלכים מבריקים, מהפכים דרמטיים, הכרעה רוויית מתח, רגעי שמחה ובכי (גם משמחה) ומעל לכל - את המחול האחרון (לפי שעה) של כוכב־על יחיד וייחודי, לצד התבססותו של יורשו במרכז הבמה.
הגם שהיה זה שיאו הראוי של מונדיאל סוחף ועשיר ברגעי קסם, שהוגשו בעטיפת צלופן עתירת צבע וברק, אין להתעלם מנקודות השפל שליוו כצל קודר את הטורניר. המאמץ למצב את קטאר כשחקנית לגיטימית ומוערכת בתוך משפחת העמים והקהילות, שחזון הקדמה, הגלובליזציה והמודרנה עומד לכאורה לנגד עיניה, הצליח באופן שטחי וחלקי בלבד.
התברר עד מהרה שהבטחות קטאר לאפשר סובלנות מרבית כלפי כל סממניה של תרבות המערב הפתוחה (בין היתר, ביחס לקהילת הלהט"ב) נותרו חסרות כיסוי. גם התחייבותה הרשמית לאפשר צריכת אלכוהול (ולוּ במתחמים ספציפיים) נרמסה ברגל גסה. שלא לדבר על עוינותם המופגנת של נציגי אכיפת החוק כלפי עיתונאים ועורכים מישראל, שעם נוכחותם נאלצו להשלים באי־רצון מופגן.
יתרה מזאת, בד בבד עם הצלחותיהן של נבחרות ערביות בטורניר (למעט המארחת), ובראשן מרוקו המפתיעה, בלט יותר ויותר הדיסוננס שבין המעטפת המכילה והפלורליסטית, שאותה ניסו המארגנים לשוות לאירוע, לבין מהותו הרדיקלית וחסרת הסובלנות של המשטר.
מדורת שבט מתריסה
את מקומן של סיסמאות האחווה ושיתוף הפעולה בין האומות תפס שיח לעומתי ומקטב על סולידריות פאן־ערבית/מוסלמית, שבפועל קרא תיגר על תרבות המערב, ערכיו ומורשתו. שיח זה גלש עד מהרה אל מחוץ לגבולות קטאר והצמיח גל התפרעויות אלימות בריכוזי מהגרים ממדינות המאגרב, בעיקר בערי צרפת, בלגיה, הולנד וספרד, נגד הממסדים בחברות הקולטות.
הדלק שהצית והתניע מדורת שבט מתריסה ולעומתית זו נשאב ממאגרי הנפט של קטאר, שבאבחה אחת השילה מעליה את גלימת הקדמה והסובלנות, והובילה את הגל העכור של מחאה ועוינות כלפי סמליו ומהותו של עולם זה. אש יוקדת זו של איבה היתה רוויה גם במוטיבים אנטי־ישראליים ופרו־פלשתיניים מובהקים, וגם זאת בהשראת המשטר ובחסותו.
אף שהכתובת על טבעו של המשטר היתה על הקיר, עוד בטרם נשמעה שריקת הפתיחה, העדיפו קברניטי פיפ"א וראשי התאחדויות הכדורגל במערב לעצום עיניים ולהתעלם. מאחר שלידתו של המונדיאל בקטאר היתה בחטא שכולו שוחד, שחיתות ומניפולציה, אין להתפלא על כך שנשיא פיפ"א, ג'אני אינפנטינו, נמנע מכל ביקורת פומבית כלפי המארחת, והסתפק בדברי שבח חמים על הצלחתו הארגונית של הטורניר.
ממד של אגדה
ניתן לקוות שרק ממדיו הספורטיביים והאנושיים של הטורניר, שבאו למיצוי בגמר, יישארו צרובים בזיכרון הקולקטיבי. גם העובדה שהניצחון במונדיאל מצטייר במידה לא מבוטלת כניצחון הדרום העולמי על פני הצפון השבע, עשויה להקנות לאירוע ממד של אגדה החורגת מתחומי הזמן והמקום.
המונדיאל הבא, בצפון אמריקה ב־2026, עשוי להשכיח את משקעיו ואת צלליו של מונדיאל קטאר, משום שבכל שלוש המדינות המארחות (ארה"ב, קנדה ומקסיקו) קיימת תשתית רחבה של אוהדים ומורשת של השתתפות בטורנירים בינלאומיים.
בהקשר האמריקני ניתן לומר שהכדורגל הפך בהדרגה מענף ספורט שולי, שעניין בעיקר את אוכלוסיית המהגרים מאמריקה הלטינית, למרכיב דומיננטי במיינסטרים של תרבות הספורט האמריקנית הנוכחית. לפיכך, על רקע המונדיאל שבאופק, יש מקום לאופטימיות בכל הקשור לסיכוי לחזור במנהרת הזמן אל משמעותו המקורית של הטורניר - אהבת המשחק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו