125 שנה לקונגרס הציוני הראשון: מחזון של מיעוט ללב חייו של העם היהודי

במלאת 125 שנים לקונגרס הציוני מתבקש סיכום ביניים. המהפכה הציונית המתמשכת היא אחת המעטות באותה תקופה שאכן הצליחו לשנות את המציאות באופן רדיקלי, להעמיק את אחיזתן ולהתאים את עצמן שוב ושוב לאתגרים משתנים.

היא שינתה מן היסוד את העם היהודי והצילה אותו מן הסכנה להידלדל בהדרגה לצירוף בין מיעוט של קנאים אורתודוקסים לבין פריפריה של מתבוללים ממוצא יהודי. היא השיבה את העם היהודי אל ההיסטוריה כעם העומד ברשות עצמו ומעצב את גורלו.

נתוני היסוד בראשית המאה הקודמת הציבו בפני המפעל הציוני מכשולים שנראו בלתי עבירים. מדובר בכינונה של ריבונות לאומית ליהודים בלא התנאים ההכרחיים: עם מתפקד, שפה לאומית חיה וריכוז טריטוריאלי בארץ הנכספת - מול התנגדות פעילה של תושבי המקום.

רוב העם היהודי עצמו לא היה שותף פעיל לחזון המהפכני הזה. רק מיעוט קטן, גם מקרב אוהדיו הרבים, היה מוכן להתגייס למימושו. רוב המנהיגות הרבנית התנגדה לו וחלקה אף פסל את שיבת ציון כ"עלייה בחומה" המחללת שם שמיים.

רוב היהודים שהתגייסו בהדרגה לתמיכה בכינון הבית לאומי בארץ ישראל, לא התכוונו לממש את החזון בגופם. ההישג הציוני ייחודי לא בשל התגברות על ההתנגדות החיצונית מקרב תושבי המקום ואומות העולם, ואפילו לא בזכות שכנוע גרעין קטן ונחוש של אלה שהתגייסו מלכתחילה לבניין הארץ מתוך אמונה עמוקה.

ההצלחה הדרמטית והייחודית נעוצה בעיקר בשכנוע היהודים שנקלעו אליה ממוטיבציה שלא היתה בעיקרה ציונית, לצרף בדיעבד את תרומתם המכריעה והנלהבת, כדי להשלים את השלד שבנו החלוצים לבניין לאומי איתן ובר־קיימא.

רוב גדול של היהודים החיים בישראל הם אלה שהגיעו אליה מכורח ולא בעיקר מבחירה ציונית, וצאצאיהם. הם לא יכלו עוד להישאר בארצות מוצאם, ובצאתם לא הצליחו להגיע למדינות שאותן העדיפו. המבחן העליון של ישראל, המבחן הציוני שלה, היה לקלוט אותם למרות מצוקותיהם ולשכנע אותם ואת צאצאיהם להישאר בה מבחירה, כדי לבנות ולהיבנות בה.

האתגרים שבדרך

ההישג החשוב ביותר של המפעל הציוני הוא הצלחתה של ישראל לרכז בה את הקיבוץ הגדול ביותר של היהודים, קרוב מאוד לרובם המוחלט, וליצור בה, כמעט יש מאין, את התנאים המבטיחים את עתידו של העם. בזכות המפעל הזה הושבו היהודים להיסטוריה כעם מתפקד, הושבה לחיים שפתו הלאומית וכוננה ריבונותו במולדתו ההיסטורית.

מחזון רדיקלי של מיעוט, הפך המאחז בארץ ישראל למרכז חייו של העם היהודי. מה שהחל לפני שני דורות כמדינת עולם שלישי ענייה וחלשה, המאכלסת 6% בלבד מן העם היהודי שאחרי השואה, הוזנק בזכות כישרונם ומסירותם של בניה ובנותיה למעצמה אזורית דמוקרטית ומשגשגת, הניצבת בחזית ההישגים הקובעים במאה ה־21.

מה שחשוב מהישגי העבר הוא ההבטחה לבאות. המגמה הבלתי נמנעת כמעט מבטיחה שהעתיד היהודי ימשיך להתמקד בישראל, על חשבון הריכוז היהודי השני בחשיבותו בארה"ב. הצירוף בין התבוללות נרחבת מאוד בדור הצעיר ושיעור ילודה מתכווץ באמריקה, לבין אפס התבוללות ושיעור הילודה הגבוה בקרב הרוב היצרני בישראל, מכתיב את ריכוז רובו המכריע של העם היהודי במולדתו הריבונית.

האתגרים הפנימיים חמורים אף מאיום המלחמה עם איראן ושלוחיה. היכולת להתאושש גם אחרי נסיגות זמניות כבר הוכחה בעקבות מלחמת יום הכיפורים והאינתיפאדה השנייה. מה שצריך להדאיג הם עליית השיעור באוכלוסייה של הגרעין הקשה של החרדים, והמשך השליטה במיליוני פלשתינים. שניהם מאיימים על המאפיינים הקונסטרוקטיביים, הדמוקרטיים, הפלורליסטיים והמודרניים של המפעל הציוני, האחראים להצלחתו המסחררת במאה האחרונה. בלעדיהם נידרדר למאפיינים אוטוריטריים ומפגרים, שיסכנו את עתידו של העם היהודי.