מי בעד חיסול הפילוג? שירים את היד

במוצאי השבת הפיץ ראש הממשלה ברשתות החברתיות תמונה של עצמו בסבר פנים מנהיגותי, ולצידה המילים: "פעמיים היתה ליהודים מדינה ריבונית בארץ ישראל, ופעמיים איבדנו אותה בגלל סכסוך פנימי... האם נצלח את העשור השמיני כמדינה ריבונית ומאוחדת, או שניכשל שוב בגלל סכסוכים פנימיים".

זה המשכו של מסע שכנוע נרחב, שכבש פסגות חדשות בעונת החגים הלאומיים. בערב יום השואה האזנו לפרשנות על מרד גטו ורשה מפרספקטיבה של מחלוקת בין ימין ושמאל, ולמדנו שלקחי השואה הם שמירה על (ממשלת) האחדות. מנאומו בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל הבנו כי הלוחמים, שנשקם לא הבחין בין שמאל לימין, בין אשכנזי למזרחי, בין ישראל ראשונה לשנייה, ציוו לנו במותם גם כן את (ממשלת) האחדות. ובערב שבועות כבר קיבלנו את התורה כולה בצורת "איגרת לרוב הציוני הדומם", מנשר תעמולה שהזהיר בפאתוס רינו־צרורי מהידרדרות מסוכנת "לשנאה פנימית", וקרא "לכולנו לפעול" מול "מכונת רעל רועשת וקטלנית".

לכאורה, מה רע? מי לא רוצה קצת אחדות בעם? מי בעד חיסול הפילוג - שירים את ידו. אבל בנט הפך את המלחמה ב"גן הפלגנות" למוטו המוביל של שלטונו ובכך מיסד אותה, בנאומים רשמיים וכעת גם במנשר ממשלתי, כיעד לאומי בעדיפות עליונה.

תפיסה פסימית של החברה

אף שזה עטוף בכל המילים הערכיות, זה כבר מזמן לא טפטוף מתון של מסרים מאחדים, אלא עיצוב תודעה קולקטיבית של ערב מלחמת אחים. כשבנט מצביע שוב ושוב על סכנת הגלישה לתרחיש חורבן הבית בגלל שנאת חינם, וכשדוברים אחרים בממסד הופכים, בהשראתו, את המחלוקות הפנימיות לאיום האסטרטגי הגדול ביותר על ישראל, הציבור מפנים בהדרגה שהוא חי בסביבה מסוכסכת ונפיצה הרבה יותר מכפי שהערכנו. שהרי בסוף, מרוב דיבורים על הצורך הבהול באחדות, אנחנו נותרים עם המסקנה המצמררת שמלחמת האחים הוכרזה.

וזה כבר בגדר ניסוי חברתי מסוכן, משום שבמקום לנסוך אווירת פיוס, "הקריאה לאחדות" מכניסה בפועל את החברה למצב דריכות. אט־אט לומדים אזרחי ישראל לקרוא את המפה החברתית כסביבת קונפליקט, שבה צריך להתנהל מתוך הבנה שבכל רגע יכול להתנפל עליהם "הצד השני", לשרוף את האסמים ולהבעיר את ה"ביחד". תחת מטח המסרים הבלתי פוסק הזה מתעצמת קודם כל הזהות השבטית, המחנאית, הקבוצתית – על חשבון המכנה המשותף הרחב. באווירה כזו לא נותר לך אלא לאמץ את המוטו שמאפיין את מדינת ישראל מול אויביה – להושיט יד לשלום, אבל להישאר עם נשק דרוך. עובדה שבנט מציג את איגרת שבועות אל העבריים כ"קריאה לפעולה", דהיינו צו גיוס. נעשה הכל למען האחדות, אבל צריך להיות ערוך לקונפליקט. אין לנו את הפריבילגיה להיות שאננים. זמן לעלות על מגדלי השמירה ולאוורר את הימ"חים.

ואולי גרועה יותר מהנדסת הדריכות היא התפיסה הפסימית לגבי לכידותה וחוסנה של החברה הישראלית, שסופה להיקרע לגזרים בשל מחלוקותיה ושסעיה. זה גלגול, מיותר, של תזה שרווחה באגפים המרכזיים של הסוציולוגיה הישראלית בסוף שנות ה־80 ובראשית שנות ה־90, במידה רבה בתגובה להתבססות שלטון הימין ולהבנה שמהפך 77' לא היה תקלה ארעית. כשסוציולוגים מרכזיים כמו דן הורוביץ ומשה ליסק שרטטו את דיוקנה של "חברה בעומס יתר" (בספרם המונומנטלי "מצוקות באוטופיה"), הם ניבאו שהסולידריות שאפיינה את דור המייסדים תתפורר ושהחברה תקרוס תחת שסעיה.

התחזית הקודרת הזו לא התממשה, אף שהעשורים הבאים היו לא פחות קשים וטראומטיים: שנות אוסלו, רצח רבין, האינתפיאדה השנייה, ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה: את כל אלה צלחה החברה הישראלית באופן מרשים. לא רק שלא התפוררה, אלא חתרה לשגשוג, כשיותר ויותר קבוצות מפלסות את דרכן אל תוך הישראליות. והדברים יפים גם לתקופה האחרונה, על אתגריה – המשבר הפוליטי, הקורונה, שומר החומות, מהומות תשפ"א - שבתגובה להם, כך מעיד בנט על עצמו, החליט להקים את "ממשלת ההצלה". 

הפונקציה של הריב

בנט זקוק לסיפור, לעילת קיום שתעניק לשלטונו נפח מנהיגותי, וזה משתלב היטב עם הצורך של ממשלת הריפוי בנגיף המריבה כדי שתוכל להמשיך לשווק את עצמה כ"תרופה". החיטוט הממשלתי בשסע, בפילוג, בקרע – ממלא את פונקציית ההדבקה, ששמורה לדמותו הדמונית של נתניהו: עוד איום קטסטרופלי שיש להדק את השורות מולו.

העניין הוא שכמו השד "ביבי", שאינו אלא יציר כפיה של תעשיית דמוניזציה, גם "גן הפלגנות" הוא מוצר תעמולתי יותר מאשר שיקוף של מציאות אמפירית. וכמו "הקיסר מבלפור", גם הוא נוטל אלמנטים ממשיים שהוגדלו לממדים מופרכים. מה חדש, בעצם? הרי עוד ב־68' זימרנו "העם הזה המפולג כל השנה" למילים ולמנגינה של חיים חפר ודובי זלצר, בסטקטו ציוני נלהב.

נכון, הביקורת על ממשלת השינוי וחבריה חריפה, ובשוליה גם מסיתה. ועדיין, היא לא מתקרבת בארס ובאינסטנסיביות שלה לשיח השנאה כלפי נתניהו; שיח שעל גליו, ובזכותו, הגיע בנט לרגע התהילה שלו. לבנט אולי נוח לספר לעצמו שהביקורת החריפה כלפיו היא תוצר של מכונת רעל ואיום על המרקם החברתי, אבל גם הוא יודע שממשלת הריפוי עם לפיד לא יכולה להביא לשום פיוס, כי למרות הרכבה ההטרוגני, היא לא באמת נשנעת על הסכמה חברתית רחבה, אלא על קרע. אין בה יומרה לאחדות לאומית בין שני מחנות שקולים, אלא להרחקת ה"לא שפויים". ובהיעדר בולט של כריזמה מנהיגותית בקנה מידה של בגין, רבין או נתניהו, היא גם לעולם לא תוכל להתוות מפת דרכים לפיוס בעם הזה המפולג כל השנה. אז לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה.