כרוניקה של ליקוי מאורות

זמן קצר לאחר שהשתחררתי מהצבא, בשלהי 1984, נשאבתי בדרך מקרה לשמש כתב השטחים של העיתון המנוח "חדשות". בד בבד, למדתי היסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית, דבר שגרם לי לשייט במקביל בעולמות העיתונות והאקדמיה, והוביל אותי למסקנות מטלטלות.

הבחנתי בדומיננטיות המוחלטת שבה החזיק אז השמאל בעולם הדעות ויצירת המחשבות, אף שהמציאות טפחה שוב ושוב על פני השקפותיו. הימין היה אז בנחיתות מוחלטת בכל הנוגע לעיצוב התודעה. היו באמתחתו ישיבות, אבל לא כלי תקשורת ומכוני מחקר. גם בשל כך, כשמפלגות הימין היו בשלטון, הן לא ממש שלטו. מרבית הפוליטיקאים התבטלו בפני עולם הערכים של השמאל, שהיה אז הרבה יותר חזק ודומיננטי מאשר היום.

על רקע התובנה הזו עזבתי ב־1987 את "חדשות", וניסיתי להקים עיתון בעל אוריינטציה ימנית. כזה שיובל בידי השקפת עולם הפוכה משל כל כלי התקשורת הקיימים, אבל ישמור על מקצועיות ונקיון כפיים ולא יהיה מונח בכיס של אף אחד. כשחיפשתי עם מי להקים עיתון שכזה, נתקלתי בשממה כמעט מוחלטת. פרט לביטאון היישובים "נקודה", איתרתי כמה "ימנים" אנוסים בכלי תקשורת קיימים, שלא ממש ששו להיחשף.  

הניסיונות שלי אמנם הולידו פיילוטים, ואפילו שני עיתונים זניחים, אבל לא התרוממו להצלחה ממשית. לכן, ב־1989 חזרתי לרשת שוקן, ואחר כך, במקביל ללימודים ולפרקטיקה המשפטית שהקמתי, התמקמתי ב"מעריב", עד לאחרונה. בד בבד, אנשים אחרים, מצליחים ממני, הרימו את הדגל והקימו יש מאין שורה של כלי תקשורת - עיתונים, תחנות רדיו, ערוץ טלוויזיה, כתבי עת ומכוני מחשבה. והכי חשוב - כוננו דור של עיתונאים, שדרנים ואנשי הגות שמשפיעים, מעצבים עמדות ומובילים קהל.

כלי התקשורת החשוב מכולם שהוקם בהקשר הזה הוא "ישראל היום". עיתון שמקנה את היכולת לשקף מלוא הטנא עובדות והשקפות, שנפקדו מיתר כלי התקשורת. שפע שמובא יום־יום לקהל רחב ומגוון, משולב עם עיסוק בכל הדברים שמעניינים את כלל החברה הישראלית. לכן, מבחינתי, ההצטרפות ל"ישראל היום" מסייעת לעיצוב וחיזוק תפיסת העולם של העם היושב בציון. זו הגשמה של חלום שטיפחתי אי־שם בשנות ה־80, הרבה לפני שחשבו על הקמת העיתון.

תעו ביער

אל מול השממה ששררה בשנות ה־80, הוקמה בינתיים שורה של כלי תקשורת "ימניים", וגם בתקשורת הכללית נבטו שפע של כותבים ומעצבי דעה, מהצד הנכון. השפעת הדור החדש של עיתונאי ימין היתה אמורה להיות דרמטית, משנה כללי המשחק. אבל משהו יסודי השתבש, וחלק גדול מהעיתונאים שצמחו תעו ביער. הם זנחו את הנתיב האידיאולוגי והלוגי, והתמסרו לתעתועים ולאינטרסים של איש אחד, מוכשר מאוד - בנימין נתניהו שמו. כל עוד נתניהו היה בשלטון הם התעלמו מההתנהלות הפסולה והמקוממת שלו, שבגדה בכל מה שהם מאמינים בו. מאז שהוא איבד את השררה הם הפכו לכלבי התקיפה שלו, מסתערים בשצף קצף על יריביו, במיוחד על אלו מהימין האמיתי, שלא כורעים ומשתחווים לו.

המוזר מכל הוא שכל אלו - שדרנים, כתבים, הוגים - ממשיכים לטעון שנתניהו והם נותרו עקביים באמונתם. לכן, מרתק לבחון כיצד האיש מצליח להטיל עליהם קסם משכיח בינה:

נפתח דווקא בתחום הכלכלי־חברתי, שממנו לקוחה האבחנה ההיסטורית בין ימין לשמאל. נתניהו, כידוע, טוען שהוא איש השוק החופשי, אבל כראש ממשלה הוא ניהל מדיניות פופוליסטית־אקלקטית, הפוכה מעקרונות הימין הליברלי. הוא נכנע באופן שיטתי להסתדרות, ונתן לשותפיו הקואליציוניים, כמו מפלגת העבודה ומשה כחלון, להשליט עלינו את ההסתדרות והוועדים הגדולים, לנפח את המשק הציבורי ולהטיל אין סוף מסים ורגולציה, עד לחנק ויוקר מחיה בלתי נסבלים.

יחד עם זאת, התחום המרכזי שאבחן בין ימין לשמאל מאז מלחמת ששת הימים נגע לגורל ירושלים ויש"ע. אלא שבמשך יותר מ־13 שנות מנהיגותו, צעד נתניהו הפוך מעקרונות הימין. כבר ב־1996, בניגוד להתחייבויות הבחירות שלו, הוא פגש את ערפאת, מסר לו את חברון על פי תוכנית פרס, ומאז שימר את הסכמי אוסלו וביצר את קיומה של הרשות הפלשתינית. בהמשך חתם על הסכמי וואי, הצביע בעד עקירת גוש קטיף, חנק בשיטתיות את ההתיישבות ואפילו מנע הקמת שכונות קריטיות בירושלים, כמו גבעת המטוס ועטרות. ולא לשכוח, נתניהו הוא אבי המדינה הפלשתינית של אש"ף, תוצרת נאום בר־אילן ותוכנית טראמפ.

מה הקשר בין אלו לבין השקפות הימין - תשאלו את נאמני נתניהו בעיתונות ותיתקלו באקרובטיקה עוצרת נשימה. למשל, איך מסבירים את אירועי מצעד הדגלים השבוע, בהשוואה להתקפלות האומללה של נתניהו לפני שנה. איך לא מודים ששוב הוכיח נפתלי בנט עד כמה הוא מנהיג שלא ממצמץ מול איומי הערבים, ואפילו גורף אחריו את הקואליציה הפרובלמטית שלו, לצד כל גורמי הביטחון. איפה נעלמה השבוע הביקורת הקטלנית על ראש הממשלה נתניהו, שבנסיבות זהות עשה במכנסיים ורץ להתחבא מאחורי הסינר של שב"כ, כדרכו.

אסכולת הימין החדשה

אל מול חוסר היכולת להתמודד עם העובדות, קמה לה "אסכולת ימין" חדשה, שממשיכה לטעון לכתר. המושג "ימין" השתנה, טוענים חבריה. המתנחלים בכלל בגדו והכזיבו, והיום המשמעות של הביטוי "ימין, היא משהו אחר. עיקרה - תיקון מערכת המשפט והזהות היהודית של המדינה. ובכן, אם הזהות היהודית נמדדת במידת הכניעה לסחיטה בידי העסקונה החרדית הנצלנית והמחוצפת - אז לא תודה. ולגבי מערכת המשפט, איך מסתדרים הימנים החדשים עם רוב שנות מנהיגותו של נתניהו, שבהן הוא חסם כל ניסיון לעצור את ההפיכה השיפוטית של אהרן ברק והתמסר לשלטון הפרקליטות, כולל מינוי והגנה על שי ניצן? איך הם מתרצים את העובדה שנתניהו התחיל לבקר את מערכת המשפט רק כשהוא הסתבך אישית עם החוק?

מה שעוד יפה הוא ההתמסרות של "הימין החדש" לטענה שדווקא נפתלי בנט שהוא נוכל ושקרן. זו האשמה מעניינת במיוחד, על רקע ההצטיינות של הגורו נתניהו בהפרת הבטחות בחירות, בצפצוף על הסכמים, ובכלל - בהתנזרות מאמירת אמת ומכיבוד התחייבויות.

אסכולת "הימין החדש" ממחישה את האופן שבו בנימין נתניהו הצליח ללוש את הציבור הכי מושחז וביקורתי בימין - העיתונות - ולעשות ברבים שימוש מניפולטיבי בחבריה לצורכיו המגונים. התופעה שומטת לסתות, אבל מה שחמור יותר הוא ההשלכה הלאומית שלה. כי מי אם לא עיתונאי הימין והוגיו, אלו שבקיאים בעובדות, היו אמורים להזהיר את הציבור הלאומי מפני תעתועי הפוליטיקאים. להם הרי מקשיבים, על סמך הנתונים והניתוח שלהם מעצבים רבים את התודעה האישית שלהם.

כך, דווקא בגלל ליקוי המאורות של רבים מעיתונאי הימין, כמובן לא כולם, כולנו מגששים בחשיכה. במקום שיודעי וכותבי העתים יראו לנתניהו את הדלת ויאפשרו למישהו אחר, מתוך הליכוד, להרכיב בקלות קואליציה - הם מנציחים את ההתחפרות והאיבה, את ריסוק המחנה והחברה. 

באופן עקיף, דווקא הקבוצה החשובה הזו נושאת באחריות לבלבול הטרגי ששורר היום בימין, למלחמת האחים הפנים־מחנאית, לפלונטר הפוליטי ולעובדה שלמרות קיומו של רוב בכנסת, לא היה מנוס מהקמת קואליציית ניגודים בעייתית. רק שעדיין לא מאוחר, ימיה של הקואליציה הנוכחית ספורים, והגיע הזמן להוביל את הציבור לאימוץ כל כוחות הימין, כולל המנהיגות המובחרת שנמצאת היום בתוך הקואליציה. גם מי שתעה בניווט עדיין יכול לחזור לדרך המלך, ולהוביל את המחנה כולו אל האור.