התקוות החדשות של סער

בימים האחרונים העיניים על סער. האם הוא מתכנן מפץ, אילו מגעים הוא מנהל, מה מניע אותו. נתחיל מהורדת המתח: האולטימטום של הארכת תקנות שעת חירום ביו"ש, ריטואל שעובר בדרך כלל בשקט בכל חמש שנים, הוא פייק אולטימטום. הנבואה ניתנה לשוטים וכו', אבל הרושם המתקבל סביב סער הוא שכל פעולתו נעשית בביטחון שחברי רע"מ יצביעו בעד. זו כמובן דרמה מצפונית עבור רע"מ, כמו גם עבור מראענה, רינאוי־זועבי ומוסי רז, שלמעשה יידרשו להצביע בעד המשך תחזוקתו השוטפת של "כיבוש", בזמן שההיסטוריה העמידה על מפתן דלתם הזדמנות בלתי חוזרת לשים מקל פלדה בגלגלי "מפעל ההתנחלויות". איך יוכלו להטיף אחר כך על אפרטהייד?

סער, מצידו, משוכנע שזה יקרה - והתרחיש הנלחש הוא שטיבי ועוד חבר במשותפת ייצאו מהמליאה ברגע ההצבעה. החוק יעבור (איזו הפתעה), וסער ישקם בכך משהו ממעמדו השוקע בימין. לשקד יש את טיקט ההתיישבות בגליל ובנגב, לליברמן ולקארה יש כמה רפורמות כלכליות, ולסער בינתיים אין כלום - חוץ מכאב ראש מכיוון שרת החינוך. אז עכשיו יהיה לו.

בנוגע למגעים

העניין הגדול הוא אם סער יממש את הנכס הזה, אם אכן ייפול לידיו. אפשר לשים לב לרמזים: אחרי תקופה של שקט ודממה מצד תקווה חדשה, סער חוזר לאולפנים. מעמימות לבולטות. ברור שסער מכין את עצמו לקטוף פירות בעצים גבוהים יותר.

סער הוא לא סילמן ולא אורבך. הוא לא בדרך להפיל את הממשלה, אבל הוא יודע שבמוקדם או במאוחר זה כנראה יקרה, והתוכנית שלו היא להגיע לשם הכי מוכן מכולם. קיצה של הקואליציה נראה באופק, וכל מורד חדש עשוי לפזר את הכנסת או לאפשר הקמת ממשלה חדשה. זוהי העת להחלטות ולאסטרטגיה, והחידה הפוליטית הגדולה היא מה המתווה של סער.

פומבית, סער ממשיך לתחזק היטב את מדיניות האנטי־ביבי המובהקת שלו. השבוע פרסמה חברת הכנסת מיכל שיר, אשת אמונו של סער, "תחקיר" על מכונת ההסתה כביכול שמפעיל במחשכים הליכוד נגד ראש מפלגתה. מנגד, יש יותר ויותר שמועות ודיווחים על מגעים בינו לבין גורמים בליכוד. המטרה היא להיות מוכן לרגע שאחרי ההצבעה בקריאה ראשונה על פיזור הכנסת, וליתר דיוק: לדאוג שלא תהיה הצבעה שנייה ושלישית.

לשאלת השאלות, התשובה היא כן. סער יהיה מוכן, בתנאים מסוימים, לשבת בממשלה תחת הליכוד, ואפילו תחת נתניהו, אבל הוא יציב שני תנאים קשים לעיכול: שדרוג משמעותי במעמדו, כשהתפקיד שאליו נלטשות העיניים הוא שר הביטחון. זו הדרך היחידה להיבנות מחדש בציבור, ובפרט במחנה הניצי בדעת הקהל.

מלבד הטייטל, דורש סער דבר נוסף: וטו מוחלט על כל החלטה הנוגעת למערכת המשפטית, ובמילים פשוטות: מניעת כל שינוי ורפורמה אמיתית במערכת אכיפת החוק. סער מעוניין לתפוס את משבצת משה כחלון כנציג מערכת המשפט ברשות המחוקקת והמבצעת. ככחלון בזמנו, גם סער נשבע אמונים לשומרי הסף ומגן עליהם בגופו הפוליטי.

אבל בעוד משרד הביטחון הוא נדוניה קלה לאספקה, חסימת מהלכים לריסון המערכת המשפטית היא גלולה מרה מדי לרבים בגוש הימין, שתעמוד בפני דילמה אם לאפשר את המשך קיום הממשלה או לוותר על רפורמה במערכת המשפט והחוק.

והדילמה הזו כבר מסעירה את פרוזדורי הליכוד. בצד אחד ניצבים חסידי "תורת השלבים", שעמדתם היא כי יש לקבל את תנאיו של סער, ובלבד שהממשלה תיפול. אחר כך יהיה אפשר להקדים את הבחירות ולרוץ מעמדה של ראשות ממשלה. לא מן הנמנע שדמויות כמו יולי אדלשטיין או ניר ברקת יזדהו עם העמדה אם הסוגיה תעלה לדיון פתוח. על המדרכה ממול עומדות דמויות שאינן מסוגלות לתת אמון בסער, לא מוכנות לשקול שיתוף פעולה עם אנשיו - בטח לא עם הנדל, האוזר ושיר - ובעיקר לא מתכוונות להניח את הרפורמות המשפטיות בצד. את הדגל הזה, מרגע שהורם, אסור להוריד מבחינתן, גם במחיר של עוד שנה באופוזיציה. המגעים מתקיימים, הדיונים נערכים, התרחישים נידונים. אף אחד לא יופתע.

האופציה הגנצית

אבל סער מכין את עצמו גם לקריסת האופציה הליכודית, וכמו שקד בשעתה, הוא עובד גם על ערוץ חליפי, והערוץ הזה כולל חבירה לבני גנץ. אצל גנץ הווטו המשפטי לא יהווה בעיה, ואפשר גם לפנטז על מספר דו־ספרתי של מנדטים כתוצאה מהמיזוג. אך גם אם המספר יהיה חד־ספרתי זה לא נורא, תמיד יוכלו גנץ את סער לעשות מעשה בנט ולסחוט מלפיד ראשות ממשלה. גנץ ייכנס לבלפור, וסער יזכה לתיק בכיר ולהשארת תיק המשפטים במפלגתו.

המוקש הגדול מבחינתו של סער בחבירה אפשרית לגנץ הוא ההכרח לשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת, עניין שהפך לעובדה כמעט מוגמרת שאין איש מתבייש בה. כיצד ינהגו אז הצמד הממלכתי הנדל והאוזר, או האיש וההדר בני בגין, והאם סער עצמו בשל לברית עם טיבי, כסיף ועודה? אלו קושיות שמצטרפות לחידת סער הגדולה שיכולה להכריע לא רק את גורל הממשלה הנוכחית, אלא גם את הרכב הממשלה הבאה, אבל ניסיון השנה האחרונה מלמד שאין עוד טאבו.

עד שתיפתר חידת סער, ממשיכים יתר השחקנים בהתנהלות תחת ההנחה ששעון החול לקיום הקואליציוני אוזל והגב מתחיל להתקרב אל הקיר. ראש הממשלה בנט ונאמנו מתן כהנא שואפים להיטמעות בתוך יש עתיד. מבחינתם, אנשי המשותפת הם כבר מזמן לא מוקש אלא מציאות הכרחית. אם יש צורך בבל"ד כדי לשרוד - סליחה, כדי לאחד את עם ישראל - הרי מדובר בפיקוח נפש פוליטי־לאומי, ופיקוח נפש, כידוע, דוחה הכל.

ולפיד? הוא עסוק כיום בעיקר בניסיון להבטיח שלכל הפחות ישמש ראש ממשלת מעבר, אך גם בקרבתו כבר חושבים על היום שאחרי, והמטרה שסומנה היא מפלגת העבודה. לפיד שואף "לשתות" את בוחריה, אך בדרכו להשגת היעד עומד בני גנץ, שאם יגיע מחוזק בסער - עשוי אף לנסות השתלטות כוללת על יו"ר העבודה מרב מיכאלי ועל המפלגה כולה. אבל זו כבר ארכיטקטורה של מפצים בטרם עת.