מישהו חייב לעצור את הטירוף. כמו בכל בירה אחרת בעולם, גם בירושלים מתקיימות צעדות רבות משתתפים. ריקוד הדגלים היא אחת מהוותיקות ומהיפות שבהן.
עשרות אלפים מבני ומבנות הציונות הדתית, לבושים בחולצות לבנות בדרך כלל, הולכים ברחובותיה המרכזיים של עיר הנצח, זו שדורות של יהודים התפללו אליה. אין שום דבר רע בזה, אלא להפך.
היחידים שהדבר חורה להם הם השרידים האחרונים מבני האומה הערבית, שעדיין חולמים למחוק את המדינה היהודית. רובם גרים בארץ ישראל ומסרבים להשלים עם המדינה השולטת בה. לכם הם מתארים תהלוכה יפה, שעניינה אהבת אנשים לארצם ולבירתם, כפרובוקציה מתגרה.
למרבה הצער, יותר מדי ישראלים נופלים בפח הזה. במקום להדוף על הסף, רטורית ומעשית, את איומי האלימות, הם מתחשבים ואף נכונים להיכנע. לא זו אף זו, הדרג המדיני דן משום מה עם מדינות זרות בשיקולים אם יתקיים מצעד ובאיזה מסלול. זה לא מתקבל על הדעת.
נשמע לכם הגיוני שמדינה תבקש רשות משכנותיה אם לקיים מצעד בבירתה? האם ירדן, מצרים או קטאר מעדכנות את ישראל באירועים המוניים בשטחן? האם בלונדון, בפריז או במדריד מקבלים אישור מקדים מוושינגטון על תהלוכות, מצעדים או חגיגות? המקום שאליו הגענו בכל הקשור למצעד הדגלים פשוט הזוי. וגם לא משתלם.
אשתקד, ראש הממשלה נתניהו נרתע מאיומי חמאס וקבע כי הצעדה לא תעבור בשער שכם. אך שעתיים אחר כך ספגנו בכל זאת התקפת טילים על ירושלים. כלומר שוב התברר שכניעה לטרור השיגה את המטרה ההפוכה.
לכן הגיע הזמן להכניס קצת שפיות בכאוס. לאף ישות זרה, טרוריסטית או לגיטימית, אין זכות להתערב בנעשה בבירת ישראל. לא ייתכן שאיומים באלימות יקבעו לנו היכן ללכת בארצנו. יש לנו זכות מלאה לנוע בביטחון בכל מקום בירושלים, בכלל זה בשער שכם.
הגישה הקשוחה הזו היא הדרך היחידה להתחיל בהחזרת שד האלימות המפושטת לבקבוק. קשר ישיר עובר בין הסטת המצעד משער שכם, מאימת הטרור, לבין ההתקפות נגד הצוותים הרפואיים בבתי החולים. בשני המקרים מדינת ישראל משדרת את המסר שהיא מפחדת מאלימות.
ובכן, יום הולדת 55 לאיחוד ירושלים ולחזרתנו לקדושים שבמקומות, הוא תזמון מצוין להזכיר שאנחנו עדיין כאן. הצנחנים נכנסו לעיר העתיקה משער האריות. בניהם ונכדיהם יצעדו בעקבותיהם וימשיכו את התנועה ההיסטורית של קוממיות ישראל, בכל רחבי ירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו