שיקום נחלים הוא משימה לאומית ששומרת על משאבי הטבע שלנו, משקמת בתי גידול ותורמת למרחבי פנאי לרווחת הציבור. אבל כמו בכל פרויקט תשתיתי, גם בשיקום נחלים, הכרחי להמשיך ולתחזק גם אחרי "גזירת הסרט", שלב שלעיתים רבות מדי אינו נלקח כלל בחשבון. שיקום הנחלים אינו מהלך חד-פעמי בלבד, הוא חייב להיות מלווה במחשבה על היום שאחרי השיקום, על העלויות שיידרשו לתחזק את ההשקעה בנחל ועל זהות השותפים ארוכי-הטווח במימון עלויות אלה.
נחלים הם משאבי טבע פתוח, המספקים שירותי מערכת אקולוגית רבי ערך, אך מתקיימים מחוץ לכלכלת השוק, כך שבדרך כלל הצרכנים אינם משלמים על הגישה ועל ההנאה מהם. מאחר שמדובר במוצר ציבורי, הם מתבססים על מימון ממשלתי ומוניציפלי והתוצאה היא מימון בחסר. זו אינה בעיה ישראלית בלבד, וההסתמכות על מימון ציבורי מדאיגה גם מדינות באירופה, אך בישראל צורכי התחזוקה מורגשים ביתר שאת, בעיקר בשל השלכת פסולת רבה לאורך הנחלים וגרימת נזקים.
בשנים האחרונות ישראל מגבירה את ביצוע ההשקעות הנדרשות בשיקום נחלים, אולם ללא תכנון מראש של מימון לתפעול ותחזוקה של הנחל לטווח הארוך - אותן השקעות ייפגעו.
אפשר לחלק את סוגי העלויות הדרושות לשלב התפעול והתחזוקה לשני סוגים:
1. מניעה שוטפת של נזקים, דוגמת: פינוי פסולת, גיזום לטובת נגישות, ניקיון ומניעת זיהום בנחל, ניהול קהל ואכיפה, מניעה וחסימה של רכבי שטח באופן לא חוקי וכן תיקון והחלפת מתקני חוץ כתוצאה מוונדליזם.
2. הגדלה שוטפת של התועלות לציבור, כמו הדרכה בכניסה, אירועים קהילתיים בנחל, חינוך והסברה ופיתוח שירותי תיירות.
המודל הכלכלי של מנהלת נחל
על מנת להגיע להסכמות לגבי חלוקת מקורות המימון לעלויות ולהבין כיצד מתחלקת האחריות על הרכיבים השונים בשמירה וניהול הנחל המשוקם, המודל המתפתח כיום בישראל הוא מנהלת נחל. המנהלת אחראית לשמירה על הנחל, מקיימת ישיבות תקופתיות, מבצעת פניות מתואמות לגורמי חוץ, כולל גיוס מימון, ומקבלת החלטות בהסכמה לגבי פיתוח ופעילות בשטח.
בישראל ישנן מספר מנהלות נחל בודדות בלבד, והנושא עדיין לא מפותח דיו. המנהלות הקיימות בישראל מאגדות יחד את השותפים המקומיים, כאשר בדרך כלל מדובר ברשות המקומית בתחומה עובר הנחל, רשות הטבע והגנים, קרן קיימת לישראל ורשויות ניקוז ונחלים, לפי המיקום והרלוונטיות.
התכנון המקדים והמתואם במנהלת מאפשר להעריך מראש את העלויות הדרושות לתפעול ותחזוקה, לתעדף אותן ולקבוע חלוקת מימון הוגנת, כך שניתן להגיע להסכמות על סכום שנתי מינימלי שיאפשר תחזוקה מונעת, ולא רק תחזוקת שבר. כמו כן, הוא מאפשר לתכנן מראש מקורות הכנסה פוטנציאליים וחלוקת גבייה, לדוגמה: דמי חניה בכניסה או פיתוח פעילויות תיירות בזכיינות והתאמתן לאופי המקום.
אין כמעט דוגמאות בישראל לאתרי טבע עצמאיים כלכלית המתבססים על הכנסות עצמיות בלבד (למעט אתרים בולטים של רשות שמורות הטבע והגנים), לכן הדיאלוג בין השותפים במנהלת מאפשר לחלק את העול הכלכלי של המימון השוטף על בסיס היתרון היחסי של כל שותף.
כמה עולה לתחזק נחל משוקם?
ניתן לסווג את הוצאות התחזוקה לשלושה תחומים עיקריים. אנו מעריכים כי בממוצע 40 אחוז מהעלויות מוקדשות למימון פינוי הפסולת, שבו נושאת בדרך כלל הרשות המקומית; 30 אחוז מוקצים לכוח האדם, כשהנושאת במימון היא מנהלת הנחל; ו-30 אחוז נוספים מושקעים בכל שאר הרכיבים, בהם נושאות בדרך כלל מנהלת הנחל ורשות הניקוז: מימון גינון, אחזקה וכלליות.
על מנת לצמצם את עלויות התפעול והתחזוקה הצפויות לאחר שיקום הנחל, ישנם מספר צעדים בהם מומלץ לנקוט כבר בשלב התכנון:
- הצבת מתקנים עמידים ומערכות בעלות תחזוקה נמוכה.
- חסימת אפשרות גישה לרכבי שטח וטרקטורונים.
- איסור על הדלקת אש באתר, אשר יכולה להגדיל תקלות שריפות, עלויות ביטוח ועלויות פסולת.
- התקנת מערכות מים וביוב פשוטות, שכן משאבות וצינורות מועדים לתקלות וסתימות.
- הטמנת צינורות ממערכות השקיה מתחת לקרקע על מנת להקטין נזקים מחיות בר.
- הקפדה על בריכות ואיגומים מעל מטר עומק למניעת התפתחות קנים.
- חיבור מסודר לתשתית ביוב, כולל תחנת שאיבה, יכול להקטין עלויות ביוב.
מאחר שרוב האתרים בישראל אינם מבוססי הכנסות עצמיות, יש צורך דחוף בפיתוח מקורות מימון יציבים נוספים לתמיכה בשלב התפעול והתחזוקה, שהנחלים יוכלו להסתמך עליהם. בסיכומו של דבר, כל נחל צריך ודאות כלכלית ומקורות מימון קבועים כדי להמשיך להיות עורק חיים וריאה ירוקה בטבע הולך ונעלם.
ההבנה ששיקום הנחל לבדו אינו מספיק, אלא מצריך גוף אחראי ושותפים ארוכי טווח שינהלו את תחזוקתו - תבטיח שההשקעה בשיקום הנחל תחזיק לאורך זמן ושהציבור יוכל ליהנות ממשאבי הטבע גם בעתיד.
הכותבת היא כלכלנית סביבה ומנהלת תחום אקלים וקיימות בחברת DHV
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו