אל תשאירו אותם לבד

הסטטיסטיקה קורעת לב. בתוך שבועיים בלבד נפטרו 25 אנשים עריריים בביתם, לבד, מבלי שאיש יידע שאינם עוד בין החיים. מאחורי כל אדם כזה שהלך לעולמו, מסתתר סיפור חיים שלם. אדם שנולד להורים, גדל, התבגר וחווה חיים מלאים. יש לו, או היו לו, אבא ואמא שהתרגשו עד עומק נשמתם ברגע לידתו, לחלקם גם יש ילדים, שהוא או היא נתנו להם, ככל הנראה, את כל שיכלו לתת. בני אנוש - שחייהם הגיעו לקו הסיום במצב של איבוד צלם אנוש.

חשוב לקרוא לילד בשמו, ולדייק את התופעה. לא מדובר בקשישים בלבד, אלא בתופעה נרחבת הרבה יותר. רק בחודש האחרון, מבין אלו שנפטרו בבתיהם, נמנו שניים בשנות ה־40 לחייהם, שניים בשנות ה־50 לחייהם ושבעה בני 60 פלוס. באחד המקרים המזעזעים שהתרחשו לאחרונה, גופתה של אישה בת 70 התגלתה בדירה, כשבתה, המוגבלת שכלית, מנסה להאכילה ואינה מבינה מדוע אינה נענית לה. במקרה אחר, נמצאה אישה ערירית בת 70 בדירה שהיתה במשך זמן רב מלאה אשפה ופסולת, וככל הנראה שום גורם לא ידע על קיומה. סרט אימה? לא, זו המציאות שמתרחשת מתחת לאף שלנו.

אז לא, לא ניתן "לטאטא את התופעה" אל מתחת לשטיח ולפטור אותה בכך ש"מדובר בקשישים גלמודים", במצב קיצון שהוא "רחוק מאיתנו". זו אינה "החצר האחורית" - זה השכן בדלת לידנו והדיירת בקומה מעלינו. הם בודדים, ואין להם כתובת לפנות אליה. ואסור לנו להתעלם מהם.

הקורונה גרמה ל"התעוררות לאומית" בכל הנוגע לצורך לשמור ולהגן על דור המבוגרים, על הורינו, סבינו וסבותינו. אבל האם באמת נדרש נגיף שמגיע פעם ב־100 שנים, על מנת שנתעורר ונבין שמגיפה לא פחות חמורה שמתרחשת מתחת לאפנו היא החלל שנוצר מבחינת הטיפול בבני אדם עריריים?

במדינה שבה ניתן לבצע חקירות אפידמיולוגיות מורכבות במהירות יחסית, ובאמצעי איכון מתקדמים, לבטח ניתן גם לאתר את אלו שזקוקים לדאגה ולדרישה בשלומם, על מנת שלא יצטרכו לסיים את חייהם לבד ובנסיבות קשות אלו.

לא נותר אלא להשמיע קריאה, לא קריאה - זעקה, לשרי הרווחה ולשרה לשוויון חברתי הנכנסים, שייקחו את המושכות לידיים, לא ינומו ולא יישנו עד שיימצא פתרון לבעיית הערירות בישראל ולאלו שמאבדים חייהם תוך איבוד צלם אנוש. עלינו לשים את הנושא בראש סדר העדיפויות הלאומי, עד שנוכל להרוויח מחדש את התואר שלנו כחברה מוסרית וצודקת. ויפה שעה אחת קודם.