הייתי נערה בזמן הנסיגה מסיני. אני זוכרת את החדשות ברדיו, את הוויכוח הציבורי הסוער, את הטיעונים בעד ונגד. יום אחד, כשהחדשות הסתיימו, כיביתי את הרדיו ושאלתי את אבא שלי: "אבא, מה אנחנו חושבים על זה?"
אני זוכרת היטב את השאלה. לא ידעתי אם להשתכנע מהמצדדים בנסיגה או מהמתנגדים לה, וקיוויתי שאבא שלי ייתן לי את התשובה הנכונה. לא שאלתי "מה אתה חושב?", אלא "מה אנחנו חושבים?". רציתי לדעת איפה המשפחה שלי עומדת, ואיפה אני אמורה לעמוד.
הרגע הזה חוזר אליי היום כאמא וכאשת חינוך. אני שמחה שהילדים שלי יודעים מה אני חושבת. אני רוצה שהם יכירו את הערכים שלי ואת העמדות שאני מחזיקה בהן. אבל אני גם סקרנית לשמוע מה הם חושבים. לפעמים הם מפתיעים אותי, לפעמים מערערים על מה שנראה לי מובן מאליו, ולפעמים גורמים גם לי לחשוב מחדש.
היום אני מבינה שלא טעיתי כשחיפשתי אצל אבא שלי עמדה. ילדים וילדות זקוקים למבוגרים שיש להם עמדה. השאלה היא מה עוד הם פוגשים לצד העמדה הזאת.
השאלה הזאת מטרידה הקיץ לא מעט הורים. בשיחות עם הורים אני שומעת דאגה מהשפה ומהעמדות שהילדים מביאים הביתה. "אני לא יודעת מאיפה הוא מביא את הדברים האלה". "פתאום היא מדברת על קבוצה שלמה כאילו כולם אותו דבר". צעירים וצעירות נחשפים ברשת לא רק לעמדות פוליטיות שונות, אלא גם להכללות ולהשמצות כלפי פלסטינים, להט"ב, חרדים, שמאלנים וקבוצות אחרות, למסרים המצדיקים אלימות ולשפה שהופכת יריב פוליטי ל"בוגד".
קל להיבהל. קל גם להיכנס מיד לוויכוח ולנסות לתקן. אבל יש גם אפשרות אחרת: לראות ברגע הזה הזדמנות חינוכית.
בתי הספר סגורים, אבל החינוך האזרחי של הילדים שלנו לא יצא לחופש הגדול. הם ממשיכים לצרוך חדשות וסרטונים, לשתף ולהתווכח, ולעיתים אנחנו אפילו לא יודעים מאילו מקורות הם לומדים על המציאות. דווקא עכשיו כדאי להיות שם איתם.
לא כל אמירה דורשת הרצאה, אבל אמירות שמכלילות או משפילות בני אדם וקבוצות, מידע כוזב והצדקה של אלימות אינם "עוד דעה" שאנחנו נדרשים לקבל בשם הפתיחות. אפשר לומר לילד או לילדה בבירור: אצלנו לא מדברים כך על בני אדם. ועכשיו בואו ננסה להבין מאיפה זה הגיע. מה ראית? מי אמר את זה? על מה הטענה מבוססת? האם היית אומר אותו דבר על כל אדם בקבוצה שאליה אתה שייך? חינוך דמוקרטי זקוק גם לגבולות וגם לסקרנות.
בעוד כמה שבועות יחזרו הילדים והילדות לבתי הספר. אנחנו מצפים ממורות וממורים לעשות שם עבודה דומה: לא לברוח משאלות קשות בשם "הניטרליות", אבל גם לא לומר לתלמידים מה לחשוב. בתכניות שלנו בהיברו יוניון קולג' בירושלים, "מורה.כיתה.מדינה" ו"חדר מורים לזכר שירה בנקי", אנחנו מזמינים אנשי ונשות חינוך להתמודד יחד עם מחלוקת ועם שאלות של זהות, שייכות ואחריות.
לאחרונה בנינו גם כלי מבוסס בינה מלאכותית שמאפשר למורות ולמורים להתאמן בשיחות על יהדות ודמוקרטיה, חופש ביטוי ופגיעה, שוויון ונאמנות. לא כדי למצוא תשובה נכונה, אלא כדי להתאמן בגיבוש עמדה, בחשיבה פדגוגית ובפיתוח שיקול דעת. אבל כרגע הכיתות סגורות. האחריות נמצאת במידה רבה אצלנו, ההורים.
אנחנו לא צריכים להיות ניטרליים. ילדים וילדות גדלים בתוך עולם הערכים, הזהות והאמונות של משפחתם, וטוב שכך. אבל לצד השאלה במה אנחנו מאמינים נמצאת שאלה נוספת: איך אנחנו חושבים?
אפשר להתחיל במה שנכנס הביתה דרך המסכים. מאיפה הגיע הסרטון הזה? מי עומד מאחוריו? האם זו עובדה, פרשנות או דעה? האם יש מקור לטענה הזאת? מה חסר בסיפור? מה היה אומר מי שחושב אחרת? ואפשר גם לתת לילדים ולילדות לראות אותנו מתלבטים. לומר: "אני מאמינה בזה מאוד, אבל כאן יש משהו שמטריד אותי"; "אני מזדהה עם המחנה הזה, אבל במקרה הזה אני חושב שהוא טועה"; "שני ערכים שחשובים לי מתנגשים כאן, ואני לא בטוחה מה נכון לעשות".
כך הם פוגשים לא רק את המסקנות שלנו, אלא גם את הדרך אליהן. הם רואים שאפשר להיות בעלי עמדה ברורה ולבקר גם את המחנה שלנו, להקשיב לטיעון שמערער אותנו בלי לוותר על הערכים שלנו, ולפעמים, מול עובדות חדשות או טיעון משכנע, גם לשנות את דעתנו. אזרחות אינה רק עמדה. היא גם השאלה מה האחריות שלי ומה אני עושה איתה.
בעוד כמה חודשים נלך לקלפי. בספטמבר יחזרו המורות והמורים לכיתות ויישאו בחלקם באחריות לחינוך הדור הבא לחיים בדמוקרטיה. אבל עד אז, וגם אחר כך, הרבה מהחינוך הזה מתרחש בבית.
עברו עשרות שנים מאז שכיביתי את הרדיו ושאלתי את אבא שלי: "אבא, מה אנחנו חושבים על זה?". היום, אם אחד מילדיי ישאל אותי את אותה שאלה, אני מקווה שאדע לומר: אני אגיד לך מה אני חושבת ולמה. ואז אני סקרנית לשמוע גם אותך.