"אני רואה את ירושלים לנגד עיניי – ואת סוף הסרט של מדינת ישראל"

במהלך ועידת החינוך הממלכתי-עברי, התארחה חברת הכנסת מירב כהן (לשעבר השרה לשוויון חברתי) לראיון גלוי לב המשלב בין חוויותיה האישיות כאם לשלושה לבין ראייתה האסטרטגית על עתיד המדינה.

כהן פתחה בתיאור המציאות המורכבת שהיא פוגשת דרך ילדיה, החל מהגיל הרך: ״בחינוך לגיל הרך הילדים שלי הם בוגרי ויצו. מעונות הם באמת מוסד מפואר, אבל בשנים האחרונות כל מי שהילדים שלו היו במסגרות יודע שחלה הידרדרות קשה. בריחה של כוח אדם, גננות שברובן לא מדברות כבר עברית, ובאמת המערכת בקריסה וחייבת הצלה״.

בהמשך, שיתפה בחוויה המקוממת שחוותה כהורה במערכת החינוך היסודי: ״באופן אישי כאמא אני חייבת להודות שקיבלתי את סטירת הלחי שלי. פגשתי מערכת במאבק מתמיד, מורות שצריכות להתמודד עם כיתות מאד גדולות ואלימות... אני גרה בשכונת בית הכרם בירושלים. אצלנו בשכונה הילדות שלי למדו בבית ספר 'יפה נוף' הממלכתי, ויש גם את בית ספר 'דרור' שהוא ממלכתי-דתי. בשלב מסוים היה לי דיון אישי בבית, כי בבית ספר 'דרור' יש 18 ילדים בכל כיתה, וב'יפה נוף' זה 35. מבחינתי, אגב באה מבית מסורתי, אמרתי 'יאללה בוא נשים בבית ספר דרור'. זה לא התקבל, אבל זה כן מלמד על חוסר השוויון הבוטה״.

המודל הירושלמי כנורת אזהרה לאומית

כשנשאלה ח״כ כהן מדוע היא שואפת לכהן כשרת החינוך, היא הצביעה על המגמות המדאיגות בעיר מגוריה כיסוד לחשש שלה על עתיד המדינה כולה: ״אני מאוד רוצה להיות שרת חינוך... זה מגיע גם מהמטען הירושלמי שלי. הבן שלי עולה לכיתה א' בירושלים, ותלמידי בתי הספר הממלכתיים מהווים רק 9% מכלל העולים לכיתה א' בעיר. 64% מהחינוך העברי בירושלים זה חרדים. כשיש מערכות חינוך שהן מנותקות לגמרי אחת מהשנייה, אין ליבה משותפת, אין מפגשים ואין לימודי אזרחות של מה זה להיות חלק מהחברה הישראלית – אני רואה את ירושלים לנגד עיניי, ואת סוף הסרט של מדינת ישראל״.

כהן המשיכה והציגה את המחיר הכלכלי הכבד: ״אני רואה איך העיר יורדת בדירוג הסוציו-אקונומי מחמש לשתיים, איך כל בית שני מקבל הנחה בארנונה, ואיך בסוף בלי שהממשלה נותנת מענק בירה כל שנה, ירושלים הייתה קורסת. אני לא רוצה שזה יקרה למדינת ישראל כולה, אבל זה מתחיל בחינוך״.

״היעד הדחוף: להביא עוד אנשים טובים"

כשנשאלה מהו המהלך הראשון שתקדם במשרד, העדיפה להתמקד בבנייה: ״למה להתחיל בלקלקל, בוא נתחיל מלעשות. אני כתבתי את תכנית החינוך של 'יש עתיד' ועכשיו עובדת על תכנית החינוך המאוחדת... יש שם התייחסות לתכנית החינוך החרדי ולאוטונומיה שצריך לתת לבתי הספר, וגם לחינוך הממלכתי שצריך לחזק. אבל בסוף, המשימה הכי דחופה שלנו – וכל שיפור של המערכת צריך להיות מכוון לשם – זה להביא עוד אנשים טובים למערכת ולצוותי ההוראה״.

בפאנל הוצג תרחיש שבו תוכניתה של כהן להעביר את בתי הספר לסמכות הרשויות המקומיות תיתקל בהתנגדות חריפה ושביתות מצד יו״ר הסתדרות המורים, יפה בן דוד, ועלתה השאלה האם כהן בנויה לעימות. כהן השיבה: ״קודם כל, אני מדברת בשפה של אהבה למורים ולמורות. אני לא באה לסגור אף אחד, אני באה לשרת את האנשים האלה שעברו שנים של ייסורים ועמדו במערכת. צריך לחזק אותם ולייצר סחף... השינוי, הייתי רוצה לקוות שהוא יגיע יחד עם ארגוני המורים, ובשותפות נעשה יחד דברים גדולים. האם ייתכן שזה ייתקל בקשיים? ייתכן. האם עלולה להיות שביתה? לא הייתי רוצה להגיע לשם, זו תוצאה מאד לא רצויה. אבל לא נוריד ראש, אנחנו חייבים לתקן יחד את מערכת החינוך ואני מאמינה שזה אפשרי״.

היא הדגישה כי התיקון דורש שילוב של תגמול כלכלי והעצמה מקצועית: ״שכר המורים בהחלט מצריך תיקון, במיוחד המורים המתחילים. יש מחנכת מתחילה שאפילו לא במשרה מלאה לרוב, והיא מתחילה את החודש שלה עם 6,000 ש״ח – זה מצריך תיקון. אבל זה לא רק כסף, זה לתת אוטונומיה, שצוותי הוראה יוכלו לארגן לעצמם את הלמידה״.

״מי שלא מגזר – לא נספר״

כהן חתמה את חלקה הראשון של דבריה באבחנה כואבת על מעמדו של הציבור החילוני והליברלי בישראל, שמסבירה מדוע הזרם הממלכתי הוזנח תקציבית ורעיונית לאורך השנים: ״לצערי במדינת ישראל מי שלא מגזר לא נספר. וזה מוביל לאורך השנים לתהליך שבו אנחנו הולכים לאיבוד".