יוצאים לחופש: יש רגעים שכדאי לשמר

היום האחרון ללימודים. מאות אלפי ילדי ישראל יוצאים עכשיו לחופש. הם ייתנו לשעון המעורר מנוחה, ילכו לישון מאוחר ויקומו מאוחר. הם יראו את כל המשחקים של המונדיאל, גם אלה שב־4:00 לפנות בוקר. ילכו לים ולבריכה ושוב לים, ישכחו לשים קרם הגנה, יעשו מדורות ויצלו נקניקיות. בקיצור - ינצלו את הזמן עד תום.

החופש הגדול הזה ייראה לילדים אינסופי כמעט, מלא פעילויות קיץ אינסטגרמיות חסרות דאגה. כמבוגרים יש לנו מבט רחב יותר, ואנחנו מרגישים בזמזומו החרישי של השינוי המתקרב: עוד רגע כיתה א', עוד מעט תיכון, עוד שנייה צבא. אנחנו מצלמים בלי הכרה כדי לנסות לשמר את הרגעים היקרים האלה שנותרו לפני, לקבע אותם בזיכרון או בנצח. אנחנו מחייכים כשאנחנו מצלמים אותם, אבל בלב יש דקירה קטנה של עצב: בכל תמונה טבועה פרידה.

ילדי גן חובה יעלו לכיתה א' עוד מעט. ילקוט גדול מדי על גב של ילד קטן מדי. ילדי היסודי ישחקו אותה קול, אבל בפנים יכאבו על הילדות שנגמרה כבר, על החברים שלא משנה כמה יבטיחו לשמור על קשר - זה כבר לא יהיה אותו הדבר. עכשיו הם נערים ונערות בתיכון, מוכנים להמון חוויות חדשות, נפרדים מכל הישנות.

לחבק את העבר

יש פתגם של סבתות חכמות, שאומר: הימים עוברים לאט, השנים עוברות מהר. הבנתי אותו לעומק רק כשהיו לי ילדים קטנים, כשכל יום נמשך לנצח והיה רצוף האכלות וכביסה, הקפצות והרדמות. ועדיין, גם אז בכיתי כמו תינוקת במסיבת סיום הגן, בהתייפחות לא מותאמת, ואף אמא לא הבינה מה כל כך עצוב.

אבל השנים באמת עוברות מהר, מהר מדי, וחוץ מתמונות ומזיכרון שאי אפשר לסמוך עליו - כמעט שום דבר כבר לא נשאר כשהיה. דמויות "סופר סטרייקה" ו"מטוסי על" שליוו אותנו שנים כבר מזמן מעלות אבק, יחד עם היכולת להחליט מה הם לובשים או איפה הם נמצאים ועם מי. האחיזה שלי בהם נשמטת, ואני מסתכלת בתימהון איך הם גדלים ממני והלאה. אני מתגעגעת אליהם עוד לפני שהם הולכים.

השנים האחרונות היו מטלטלות: קורונה, מבצעים, מלחמה ארוכה־ארוכה. השגרה המופרת הפכה לשגרה. כך הצטייר בילדותם, שלמרות הכל היתה יפה. הלוואי שיידעו לנצור את ימי התום, ושיביטו בעבר בנוסטלגיה - ולא בצער. חופש נעים!