בעוד כמה שבועות יעלו אלה, אורי, מאור וארי לחטיבת הביניים, כמו כל מחזור שמסיים את היסודי. אלא שאצלם הדרך היתה ממש שונה.
הם התחילו את כיתה א' עם הקורונה. אחר כך הגיעו הזום, הפינוי, המלחמה, האזעקות ושגרת החירום, שלא הסתיימה גם אחרי ההכרזה על "הפסקת אש". השבוע נפרדו תלמידי מחזור ס"ח בבית הספר "תל חי - שורשים וכנפיים" בקריית שמונה מהיסודי, בלי שחוו אפילו שנת לימודים אחת רגילה.
ראש עיריית קריית שמונה אביחי שטרן: "לא יתקיימו לימודים" // ללא קרדיט
"בכל פעם לא ידענו מה יהיה. יום אחד יש בית ספר, יום אחד אין". כך, במשפט אחד, מסכם מאור וקנין, תלמיד כיתה ו', שש שנות לימודים שבהן שום דבר כמעט לא היה צפוי.
"ילדים גיבורים"
פגשנו אתמול את מאור, אורי, ארי ואלה, ארבעה מתלמידי בית הספר שנפרדים היום מהיסודי אחרי שש שנים לא שגרתיות.
"היו כמה פעמים שהיו אזעקות בזמן שהייתי בבית הספר", מספר מאור, "זה היה מלחיץ, כי אתה לא יודע מתי זה יקרה, ופתאום זה בא. יש בית ספר מלא ילדים וכולם מפחדים. אנחנו בכיתה ו', הגדולים בבית הספר, אז רואים את כל הקטנים נבהלים. גם אח שלי בכיתה ג', ואני כל הזמן דואג לו והולך לבדוק מה איתו".
מנהלת בית הספר, עינבר צדוק בלחנס, מתארת מציאות לימודים בלתי נתפסת. "ניהלנו שגרת חירום, שבסוף הפכה להיות שגרה", היא מספרת. "שמענו תותחים, מסוקים, מטוסים ויירוטים, ובמקביל המשכנו ללמד. היינו תחת הנחיות מחמירות. לא יכולנו לצאת להפסקות כמו כולם. כל הפסקה פוצלה לשלושה סבבים, שינינו את מערכת הצלצולים, העברנו טקסים בשידור חי לכיתות, היתה גם תקופה שלמדנו בקפסולות רק במרחבים מוגנים. בתקופה הזאת גילינו ילדים גיבורים ואמיצים. ילדים מחושלים בצורה בלתי רגילה".
הומור שחור
אלה קונפורטי, שתעלה בשנה הבאה לחטיבת הביניים, מצטיינת במדעים, במיוחד באסטרונומיה, ושואפת להגיע הכי רחוק שאפשר. פעמיים בשבוע היא גם מתאמנת בקבוצת הכדורגל גליל־גולן. כל זה בתוך "שנה מסובכת", כפי שהיא מסבירה. "אחרי שחזרנו מהפינוי היינו חודשיים בבית, בלימודים דרך הזום, ואז חזרנו לבית הספר והתחילו שוב אזעקות. כבר היו לנו ארבע אזעקות בזמן הלימודים. אנחנו בקומה השלישית, הכי עליונה, ואין שם ממ"ד, אז אנחנו צריכים להישאר בכיתה עד שאומרים לנו לרדת", היא מספרת.
"זה מפחיד גם עבורנו ההורים", מוסיפה אמה, מיטל.
"כן, אני כל פעם מודיעה לאמא שלי: 'אמא, התפוצצתי'. יש לנו מין הומור כזה. ככה מתמודדים עם הלחץ", אומרת אלה.
"אפילו אתמול שמענו בומים ממש חזקים", מספרת מיטל. "כולנו עצרנו נשימה. חשוב שיידעו שזה לא באמת נגמר פה. אנחנו עדיין הולכים לישון בלילה ושומעים מעלינו מסוקים, מטוסים ויירוטים. זאת השגרה, אבל זה לא בסדר. היינו בתל אביב, עבר לידנו אופנוע והילדים קפצו. זה כבר בדנ"א שלהם".
"אין שנה רגילה"
"כל השנים שלי מכיתה א' היו שנים עם הפתעות", אומר אורי וקורלקר, "אין שנה רגילה. כשהיינו בזום הכי התגעגעתי לחברים ולמורים. עכשיו התקבלתי לכיתת מופת שרציתי מאוד, ואני שואף לגבהים".
אמו, שקמה, מתארת איך שלוש פעמים נדחה מועד הבחינה למופת בגלל החמרת המצב הביטחוני. "אורי משקיע, לומד, מתכונן נפשית, קמים בבוקר ואני אומרת לו: 'אורי, אין מבחנים היום'".
אורי מוסיף: "אני לא יכול, כאילו הלחץ, למה אין מבחן? אני רוצה כבר לסיים עם זה".
ארי עמר מספר שהשנה היתה עבורו קשה. האזעקות בזמן הלימודים היו מפחידות. "היינו בבית הספר, היתה אזעקה וכולנו השתטחנו. אמרו לנו להיכנס מתחת לשולחנות. גם החברים שלי פחדו". ולשאלה מה היה רוצה שיידעו עליו ועל חבריו הוא אומר בפשטות: "שעברנו דרך".
רגע לפני שהם עולים לחטיבה, המשאלות שלהם פשוטות. מאור מבקש שלא יהיו יותר אזעקות. אורי רוצה שנת לימודים רגילה. "יום בלי התרעות. בלי לקום בבוקר להודעה שהיום אין בית ספר".
ארי מקווה "שנצליח ללמוד טוב".
"פה יותר מפחיד"
אלה מסכמת את התחושה של חבריה במילים פשוטות: "מה שקורה בשאר חלקי הארץ לא קורה פה. כאן זה יותר מפחיד. אני רוצה שיהיה פה בצפון שקט יותר, שיהיה כיף ובטוח לצאת מהבית".
"יש פה ילדים ונוער איכותיים מאד, חכמים, עם חלומות, והם רק צריכים כלים ומשאבים כדי לממש את עצמם", אומרת אורטל, אמו של מאור. "אנחנו לא מבקשים הרבה, רק להיות כמו כולם. אנחנו אוהבים את המקום הזה, נולדנו פה וגדלנו פה. אנחנו רק רוצים להמשיך לחיות פה באמת בשקט.
"אני חושבת שעל כל אחד ואחת מהם צריך לשים כתר על הראש", היא מוסיפה. "הם היו מחזור ממש מאותגר. אני זוכרת את הימים של למידה דרך הזום בכיתות א' ו־ב', זה לא היה פשוט בכלל. חשבנו שהגרוע מכל מאחורינו, ולא ידענו מה מצפה לנו".
היא חוזרת לתקופה שבה נאלצו לעזוב את הבית: "היינו שנתיים בפינוי, והילדים השתלבו במסגרות רחוק מהבית, אבל צלחו את זה למופת, ואז החזרה היתה הרבה יותר קשה. כשחזרנו דווקא במקום הבטוח שלנו הרגשנו יותר זרות, עד שכמובן ניסינו להיכנס לשגרה מבורכת".
מאור מסכם עם בקשה אישית שמקובלת על כולם: "אני מאחל לקראת השנה הבאה שיהיה לנו מספיק זמן כדי שנהיה יותר מודעים למה שהולך להיות. שלא נחשוש שיהיו אזעקות, ושלא יהיו פחדים מהרבה דברים, ומעל הכל - שיהיה לנו ביטחון כאן בקריית שמונה".
"אנחנו אוהבים את המקום הזה. נולדנו וגדלנו פה. אנחנו רוצים להמשיך לחיות פה באמת בשקט. לכל אחד מהילדים פה צריך לשים כתר על הראש"
