את הדיבורים וההבטחות להפסקת אש בצפון אי אפשר "למכור" לתלמידים של בית הספר אנה פרנק ברנקו וייס שנמצא בקיבוץ סאסא. הם חיים בשגרה שחוזרת על עצמה של ירי טילים, אזעקות וסבבי לחימה. גם כשהבטיחו להם שהשקט יחזור הם לא קיבלו יציבות לימודית. המלחמה עם איראן וחיזבאללה שוב השאירה אותם בבתיהם והם גם חזרו אל בית הספר מאוחר יותר ביחס לילדי המרכז ועדיין מתמודדים עם אזעקות ואיומים למרות הפסקת האש.
אזעקות בצפון בזמן הלימודים//שימוש לפי סעיף 27א'
אנחנו פוגשים אותם ואת הצוות בין סבבי הלחימה. "הדרך לא תמיד בטוחה, תלמידות ותלמידים נאלצו לעצור בדרך לביה"ס בעקבות אזעקה", מספרת דפנה גרשוני כהן, מנהלת בית הספר. "חזרנו אחרי שבעה שבועות תחת אש יומיומית, ללמידה פיזית בביה"ס. השקט שברירי, צה"ל פועל בלבנון ואנחנו מרגישים את זה היטב כאן על הגבול. עם זאת, אנחנו עושים הכל כדי לשמור על השגרה. בימים בהם הפסקת האש שברירית, והאלימות בקרב בני הנוער עולה, התפקיד שלנו כאנשי חינוך הוא קריטי תמיד ובייחוד בימים האלו".
"צריך לחזור לשורשים"
מלחמת חרבות ברזל פגעה אנושות בצפון. התושבים ובהם התלמידים פונו מבתיהם, חלקם כמעט לשנתיים. אחרים לא הצליחו לקיים לימודים סדירים. לצד הפער הלימודי, המציאות שנכפתה עליהם פגעה במצב הנפשי של התלמידים וביכולת של רבים מהם לתקשר אחד עם השני. כשמדובר בדור שעלה לכיתה א' עם פרוץ מגפת הקורונה, הם עדיין סוחבים פערים במיומנויות בסיסיות.
על הרקע הזה, החל פרויקט ייחודי - יום יער בחטיבת הביניים לתלמידי כיתה ז'. "התלמידים יוצאים אל היער והסמארטפונים נשארים בבית ספר", מסבירה מנהלת בית הספר. "המלחמה הכריחה אותנו לעשות משהו אחר. גם הקורונה וגם המלחמה הראו לנו שאפשר ללמוד פחות, שהיכולת של ילדים להתרכז היא מוגבלת ודור המסכים רק מוכיח עד כמה אין להם יכולות חברתיות בסיסיות ושצריך לחזור לשורשים".
דפנה גרשוני כהן, הגיעה מהדרום לניהול בית הספר באמצע המלחמה. היא בעצמה בוגרת בית הספר, שספג שתי פגיעות ישירות. "צריך לדבר על פדגוגיה של יחסים, פחות כמה חומר לומדים ואיזה מקצועות. הורדנו שעות בלשון ויכולנו לתת עוד שעתיים במתמטיקה. אנחנו לומדים מקצועות ליבה ועומדים בתקן, אבל החלטנו שהיער יותר חשוב. מה שקורה כאן מחזק את היכולת ללמוד בתוך הכיתה".
היו התנגדויות של תלמידים?
"למפגש הראשון כל התלמידות הצביעו ברגליים ואף אחת לא הגיעה, רק הבנים הגיעו. עכשיו זה ממש לא קורה. המטרה היא לא לצאת ליום כיף, המטרה היא להתמודד עם דברים שלא מתמודדים איתם ביומיום".
שייכות דרך הטבע
את הדרך משער בית הספר ליער של הקיבוץ אנחנו עושים ברגל. כל שבוע, ביום ספציפי, תלמידי כיתות ז’ יוצאים ליום למידה מלא בטבע. זה יום שמשי, אבל הם מגיעים ליער כמעט בכל מזג אוויר, גם בקור של שתי מעלות, עטופים במעילים. כשצריך מדליקים מדורה ויושבים סביבה. ומה עם שירותים? הם הקימו תא עטוף בד יוטה. אין שם אסלה, רק בור ומקוש. זה לא שהשיעורים עברו ליער, לא תמצאו שם ספרות, או שיעורי היסטוריה. אין שם לוח ובטח לא כיסאות. הצוות וגם אנחנו יושבים על האדמה כמו התלמידים במעין "זולה".
מאיה פרל, תלמידה בכיתה ז', משתפת: "אני חושבת שהרצף שעברנו, גם הקורונה וגם המלחמה, השפיעו עלינו מבחינה לימודית ורגשית. היה קשה במלחמה, עברנו מספר בתי ספר וגם לימודים בזום. כל פעם צריך להסתגל למקום אחר. לצערי התרגלתי לזוז ממקום למקום, ששום דבר לא קבוע, זה מבאס".
המטרה של "נפגשים ביער" היא בניית חוסן, שיקום קבוצתי, והחזרת תחושת השייכות דרך הטבע. לדברי מדריך היער רון מרשל, "התלמידים בונים דברים, הם מאוד נהנים לבשל יחד, מלקטים עלים, מכירים את הצמחייה, ולומדים על עקבות בעלי החיים. הם גם מגלפים בעץ עם סכינים. כשאתה נותן לילד סכין זה מראה שאתה מאמין בו. עבדנו המון על הדלקת אש אמצעות אבנים, כי אש מחברת וגם שמה גבולות. יש פה ילדים שבכו מתוך תסכול ולאחר מכן רצים אלי אחרי שהצליחו להבעיר אש. זה תהליך רגשי, לפעמים הם מספרים למדריכים דברים שאנחנו נדהמים מרמת הפתיחות, על הקושי בבית, על אמונה באלוהים, על מה שעבר עליהם בזמן הפינוי".
"מגלים ילד מתוק"
בית הספר ברנקו וייס ע"ש אנה פרנק הוא שש־שנתי, לומדים בו כ־ 500 תלמידים מ־46 ישובים, מכל הגליל - זה לצד זה: קיבוצניקים, מושבניקים, חילונים, דתיים, דרוזים, נוצרים ומוסלמים, תלמידים שחווה בעוצמה את המלחמה שהביאה איתה חרדות, קשיים וגם לא מעט התנהגויות בסיכון.
כששואלים את לירז כץ פרצינסקי, מחנכת כיתה ז׳ האם זה פתר את בעיות המשמעת, היא מודה: "בעיות המשמעת לא נעלמות, כן אפשר לראות ילדים שבכיתה קשה להם לשבת, להתרכז, ללמוד הרבה שעות והם מגיעים לכאן והם אחרים. אתה מגלה שהילד הקשה מהכיתה הוא מתוק. המרחב מאפשר לו לעשות דברים שהוא טוב בהם - הוא למשל בונה טאבון. יום למחרת, כשהוא חוזר לכיתה, הקושי נשאר אבל היחסים בינינו שנרקמו כאן באים לידי ביטוי והם הרבה יותר מכבדים כי יש קרבה שונה".
כן, קורה שהתלמידים גם משתעממים, והם לא מתביישים לומר זאת מול דפנה המנהלת. "זה יום למידה לכל דבר, לא שיעור של"ח ולא טיול שנתי", היא מסבירה. "לומדים איך אני מתייחס לעצמי, לסביבה שלי, לחברים שלי, למבוגרים סביבי וזה קורה תוך כדי מיומנויות יער של גילוף, הדלקת אש ובישול. זה נשמע אולי קטן אבל זה מעניק לתלמיד שמתקשה לשבת בכיתה אבל כן מצליח לבשל לכל החברים שלו ארוחת צהריים תחושת מסוגלות גדולה. מצד שני גם לתלמידים ממש טובים זה מאפשר התעסקות במיומנויות חיים".
התלמידה שייה פיאמנטה למדה ביסודי בבית ספר יער, ועבורה זה נראה טבעי, אבל הלחץ של חטיבת הביניים נוסף. "אני מצליחה לעשות הכל במקביל, בעיני יום יער פעם בשבוע משפר את הריכוז שלי וגם של חלק מהתלמידים. יום אחר כך אני מגיעה ללימודים פחות לחוצה. בני נוער שלא לומדים כאן ישר שואלים – איפה אתם עושים צרכים? איפה אוכלים? אז אני מספרת שלא כולם עושים שם צרכים ואני יכולה להבין למה. לגבי האוכל, אנחנו מבשלים על מדורה וכולם עובדים יחד - וזה יוצא טעים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו