בין בורות הירי לאיום מאיראן: הלקח המהדהד שלי מהמסע לפולין
כשאני עומד מול בורות הירי בפולין ושומע את איומי המלחמה מהבית, אני מבין ש"זכור" הוא לא רק ציווי עתיק • עבורי, כמי שעומד להתגייס בעוד שנתיים, הזיכרון הוא הדרך שבה אני מבטיח שהדור שלי יהיה האחרון שצריך לעמוד על המשמר
Your browser doesn’t support HTML5 audio
השבת, כשנקרא בבתי הכנסת את "פרשת זכור" ואת הציווי למחות את זכר עמלק, המילים הללו יהדהדו באוזניי בעוצמה שונה לחלוטין. אני שומע אותן כאן, בקרקוב, על אדמה ספוגה בדם, שבה השנאה ליהודים הפכה למכונת השמדה ממשית. פתאום, ה"זכור" המקראי אינו עוד טקסט היסטורי רחוק, אלא קריאת השכמה אישית שמופנית אלינו – כאן ועכשיו.
התמונות מיער לופוחובה לא מרפות ממני. עמדנו שם, מול בורות הירי, והקשבנו לעדותה המצמררת של אליזה לנדאו, שתיארה כיצד ראתה את אביה ואחיה נרצחים לנגד עיניה. ברגעים האלו המסקנה הופכת חדה כשמש: הזיכרון הוא לא רק מבט לאחור אל העבר, הוא התשתית של העתיד שלנו. הוא השאלה שמהדהדת בחלל: מה עלינו לעשות כדי שזה לא יחזור לעולם?
יצאנו למסע הזה בתקופה מתוחה, כשמעל ראשינו מרחפים איומים ישירים מאיראן וצל של מלחמה. כאן מבינים את המשמעות העמוקה של הפרשה: אנחנו לא זוכרים רק כדי לא לשכוח; אנחנו זוכרים כדי לחיות. כדי לעמוד על המשמר. במזרח התיכון של המאה ה-21, אין לנו את הפריבילגיה לאדישות.
אבל יש הבדל תהומי אחד בין בורות הירי של אירופה למציאות שלנו היום: יש לנו בית. יש לנו צבא. יש לנו ריבונות. העם שנורה אל תוך האדמה ניצב היום זקוף על אדמתו שלו, מגן על עצמו ומכריע את גורלו במו ידיו.
בכל דור קם עמלק חדש ולובש צורה אחרת, ועל כל דור מוטלת המשימה לשמור על הקיום היהודי. בעוד שנתיים אתגייס לצה"ל, והיום, על אדמת פולין, אני מבין יותר מתמיד מה זה אומר להיות חוליה בשרשרת. זו לא סיסמה נבובה – זו הבנה פשוטה: הזיכרון מחייב אותנו להיות דור שמבטיח עתיד.
הכותב הוא תלמיד כיתה י"א בתיכון שחרית מבית האגודה לקידום החינוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו