הרבה הבטחות - מעט מעשים: כך נראית תוכנית הבריאות בבתי הספר

עשור לאחר השקת תוכניות לקידום הבריאות במערכת החינוך, מחקר חדש מציג תמונת מצב מדאיגה: ריבוי הצהרות ומסמכי מדיניות - אך יישום חלקי בלבד בשטח.

בשנים האחרונות התמודדו בני נוער עם שורת אירועים מטלטלים: מגפת הקורונה, אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם, לצד השפעת הרשתות החברתיות. השילוב בין ישיבה ממושכת מול מסכים, חרדה גוברת ותחושת אי-ודאות הוביל, בין היתר, לאכילה מרובה, התנסויות בסיגריות, סמים ואלכוהול, ואף להתנהגויות בעלות פוטנציאל התמכרותי כמו הימורים.

לצד אחריות הבית, גם מערכת החינוך, המקבלת מיליארדי שקלים מתקציב המדינה, אמורה לפעול לקידום בריאות התלמידים. אלא שלפי המחקר, התוצאות אינן תואמות את ההבטחות.

המחקר, שנערך בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, בחן 24 מסמכי מדיניות שפורסמו בעשור האחרון וכלל ראיונות עם בכירים במשרדי החינוך והבריאות. מהממצאים עולה כי למרות ריבוי חוזרי מנכ"ל והצהרות, היישום בפועל חלקי מאוד, אינו מבוסס על נתונים עדכניים, ואינו נותן מענה אמיתי לצרכים של קבוצות מיעוט ושל תלמידים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית.

המחקר נערך בהנחיית ד"ר ערן תמיר, ראש החוג למדיניות ומנהל בחינוך באוניברסיטת תל אביב, שמצביע על מחסור בתקציבים ונטישת תוכניות בבתי הספר. לדבריו, למרות ההצהרות על חשיבות התחום, בתי הספר מקבלים תקציבים מזעריים - כ-3,250 שקלים בשנה במקרה הטוב - וגם זאת רק אם תקציב משרד החינוך מאושר.

בשנים של אי-ודאות פוליטית ואי-אישור תקציב, המענקים אינם מועברים כלל, ורכזי הבריאות אינם מתוגמלים על עבודתם. מצב זה, לדבריו, פוגע ביישום התוכנית, בשימור הרצף ואף מוביל לשחיקה ולהפסקת פעילות בחלק מהמוסדות.

עוד עלה כי משרד החינוך לא ביצע הערכות מקצועיות של התוכניות כבר מעל לעשור. מאז 2015 לא נערכה הערכה מסודרת של תוכניות קידום הבריאות. אף שהמשרד הצהיר כי עד 2020 כל בתי הספר יהיו "מקדמי בריאות", בפועל אין בידיו תמונה מלאה לגבי מידת הצלחת התוכניות.

ממצא נוסף מצביע על כניסת עמותות, חברות מסחריות וגורמים פרטיים לבתי הספר ללא מנגנוני פיקוח מספקים. בפועל, כך לפי המחקר, משרד החינוך אינו יודע אילו תוכניות מועברות בכיתות ואינו בוחן את איכותן.

המחקר נכתב כחלק מעבודת הדוקטורט של נויה דהן. מהניתוח עולה כי נושאי בריאות מרכזיים כמעט ואינם זוכים להתייחסות מספקת. כך למשל, בריאות הנפש נעלמה בשנים האחרונות מדרישות יחידת קידום הבריאות במשרד החינוך, וחינוך מיני מקיף, הנהוג במדינות מערביות רבות, אינו מופיע כלל.

החוקרים קוראים לשינוי עומק במדיניות: הקמת מערך פיקוח ממשלתי הדוק שיוכל לאכוף את הוראות המשרד ולהטיל סנקציות על הגורמים הפועלים בשטח. לדבריהם, אם מדינת ישראל מבקשת לצמצם פערים בריאותיים, עליה להתחיל במערכת החינוך ולאמץ מדיניות מבוססת נתונים ורגישה להקשרים חברתיים ותרבותיים.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "מאחר שנוסחו המלא טרם התקבל במשרד, ממצאיו ייבחנו לגופם עם קבלתם, אולם האופן שבו הוצגו בפנייה אינו משקף את היקף העשייה בפריפריה החברתית והגיאוגרפית".