בידי מי אנחנו מפקידים את הדבר הכי חשוב לנו?
האם אנחנו מתייחסים למה שקורה בבית הספר, בכיתה ובגן הילדים כאל בייביסיטר? מישהו שישמור על הילדים בזמן שאנחנו בעבודה ויחזיר אותם הביתה בשלום בסוף היום? זו משימה חשובה ומשמעותית בפני עצמה. מי לא רוצה לדעת שהילד שלו בטוח? אבל האם זה באמת כל מה שאנחנו מצפים שיקרה שם?
תעודה? ניסיון? הקלות המביכה שבה תחקירנית "היום" הפכה למורה>>
או שאולי אנחנו מצפים שבחמש, שש או שמונה השעות שבהן הילד נמצא במסגרת החינוכית, יקרה איתו משהו. שיצמח. שילמד. שיתעצב.
יש לנו ציפיות רבות ממערכת החינוך: שהילד יחזור עם ביטחון עצמי, עם תחושת מסוגלות, עם שפה עשירה וידע, עם תפיסת עולם, עם זהות מתגבשת, עם יכולות חברתיות וכישורים בין-אישיים. אנחנו מצפים שזו תהיה סביבה משמעותית, מעצבת, כזו שמשפיעה באמת.
ואז עולה השאלה הבלתי נמנעת: את מי אנחנו שולחים לעשות את כל זה?
זה לא מוצר שקונים, ולא רק אחריות של המדינה. זו שליחות. ועדיין, ברגע שנוצר קושי אישי עם הילד - המורה מיד "לא בסדר". אם היה עושה כך או אחרת, הכול היה מושלם. וכשמתרחש משבר לאומי, אנחנו שואלים איפה מערכת החינוך, ומה היא עשתה או לא עשתה.
אולי הגיע הזמן להסתכל רגע במראה. לשאול את עצמנו את מי אנחנו שולחים למערכת החינוך - ומה אנחנו עושים כדי שהטובים ביותר ירצו ללכת לשם. ולא פחות חשוב: מה אנחנו עושים כדי שהטובים שכבר נמצאים שם ירצו להישאר.
כל עוד לא ניתן למורים מעמד של אנשים חשובים, ראויים, כאלה שאנחנו מעריכים באמת - אין לכך משמעות. המציאות שבה, בשל מחסור במורים, כמעט כל אחד יכול להפוך למורה, צריכה להדיר שינה מעינינו. זו לא בעיה של משרד כזה או אחר. זו בעיה שלנו. של כולנו.
מותר ואף צריך לעצור ולשאול איך הגענו למצב הזה. הרי אנחנו אמורים לשאוף למצב שבו אנשים עומדים בתור כדי להיות מורים. לתפקידים עם אחריות נמוכה בהרבה אנחנו דורשים יותר, ומעניקים מעמד גבוה יותר. זה צריך להתחיל בתנאי הקבלה: שיהיה קשה להתקבל להוראה. שיידרש תהליך, הכשרה, מאמץ. יאמרו המתנגדים - אבל גם כך חסר מורים. אז להקשות? התשובה היא כן. מוצר בעל ערך הוא מוצר מבוקש.
שנית, צריך להעניק למורים הרבה יותר חופש: ליצור, ליזום, להוביל. לא להפוך אותם לפקידי חינוך אלא לאנשי חינוך. כאלה שנכנסים לכיתה עם חלומות, עם תחושת שליחות, עם היכולת להשפיע באמת.
מורה צריך להיכנס לכיתה ולהגיד לעצמו: כאן יושב אולי המנתח הבא, המהנדסת הבאה, המורה הבא, המנהלת הבאה, אולי אפילו נשיא המדינה הבא. רק אם ניתן למורים תחושת משמעות, חופש ואמון - יקרה כאן משהו טוב.
הדבר השלישי הוא חופש ניהולי. מנהלי בתי ספר חייבים יכולת להעסיק אנשים בצורות שונות, בהתאם למשימות שונות. צריך להשתחרר מהשבלונה שבה כולם מועסקים אותו דבר, מרוויחים כמעט אותו דבר, בלי קשר להשפעה, ליוזמה או לתרומה. גמישות כזו יכולה להפוך את מערכת החינוך לאבן שואבת לטובים ביותר.
ואחרי כל זה - תנאי עבודה, שכר, גמישות, סביבת עבודה בסיסית ומכבדת. זה חשוב, אבל זה לא הכל. אלה תנאים הכרחיים, לא מספיקים. יש לי חלום פשוט ואמיתי: שכשילד יושב בערב לארוחת ערב, ההורים שלו יאמרו לו - כשתהיה גדול, אנחנו רוצים שתתקבל להוראה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו