מערכת החינוך מבולבלת: "למורים נמאס שכל יום בא שר אחר עם החלטות אחרות"

גם אם המהלך של שר החינוך הנכנס, יואב קיש, לביטול רפורמת מח"ר (מורשת חברה ורוח) יתברר לימים כנכון - אין ספק שהוא גובה מחיר כבד.

מי שמשלמים את מחיר חוסר היציבות במערכת החינוך הם התלמידים והמורים. זאת, עוד לפני שאמרנו מילה על בזבוז של משאבים אדירים ליישום תוכנית הפעולה של השרה הקודמת, יפעת שאשא ביטון. נכון, ממילא הדעות במערכת החינוך באשר לרפורמה היו חלוקות, והתנהלו מאבקים של פוליטיקאים ושל אנשי חינוך בכירים בינם לבין עצמם - אבל חוסר היציבות הזה, נכון לעכשיו, לא משרת איש.

במסגרת הרפורמה של שאשא ביטון, בחינות הבגרות החיצוניות במקצועות היסטוריה, תנ"ך, אזרחות וספרות בוטלו, ובמקומן היו אמורים תלמידי כיתות י' להגיש בעוד כשנתיים (כשיגיעו לי"ב) עבודה רב־תחומית (בארבעת המקצועות).

עלותה היא כ־300 מיליון שקלים, ועד כה השקיעו במשרד החינוך סכום של כמה מיליונים: הוקם אתר מושקע, חלק מהמורים כבר עברו הכשרות, ובכל בית ספר מונו בעלי תפקידים שונים כמו "מוביל מח"ר", שהיו אמורים לרכז את הנושא. זאת ועוד - גם שיטת הלימוד וגם עבודות ההערכה השתנו: במקום מבחנים, התלמידים היו צריכים להכין הסכתים, מצגות וכדומה.

ועדיין, כשנכנסים אל עומק המספרים, מתברר שלמרות כל המאמצים, המורים לא מיהרו להביע תמיכה ברגליים ברפורמת הבגרויות. מנתונים שהגיעו לידי "ישראל היום", עולה כי רק שליש מהמורים בחטיבה העליונה שהיו אמורים ללמד את מקצועות מדעי הרוח עברו הכשרה או נרשמו אליה.

כ־10,000 מורים היו אמורים להשתתף בהכשרות, אך רק 840 מורים לתנ"ך ערכו בה השתלמות ברפורמה, להשתלמות באזרחות נרשמו כ־1,000 מורים בלבד, להשתלמויות בהיסטוריה נרשמו לא יותר מ־1,080 מורים, ולהשתלמות בספרות נרשמו 700 מורים - זה הכל.

אמנם הרפורמה היתה צריכה להגיע לשיאה רק בעוד כשנתיים, אך במשרד החינוך לא ידעו למסור נתונים מדויקים על מספר המורים שעברו הכשרה ושמלמדים כיום בכיתות. בכל מקרה, במערכת החינוך יש מי שסוברים כי מדובר בהוכחה שרוב המורים לא האמינו שהרפורמה תצא אל הפועל.

אז מה יקרה עתה? בינתיים הוחלט כי מתכונת הבגרויות תישמר כפי שהייתה מאז הקורונה - מבחני בגרות חיצוניים במתמטיקה, באנגלית, בשפה ובמקצוע מוגבר, וגם מבחן חיצוני במקצוע הומני אחד לפחות. יתר המקצועות ההומניים ייבחנו על ידי מורי בתי הספר.

רפורמה במחלוקת

כאמור, לא כולם הסכימו עם הרפורמה של שאשא ביטון. בחודשים האחרונים קבוצות של מורים ניהלו מאבק נגד הרפורמה, וכך גם יושבי ראש ועדות המקצוע במקצועות ההומניים (אנשי אקדמיה שמייעצים למפקח על המקצוע), שטענו כי המשך קיומה במודל הנוכחי הוא סכנה גדולה לעתידו של החינוך במדינת ישראל ולזהותם האזרחית והלאומית של בוגריו. לטענתם, היא מובילה את תלמידי ישראל לבורות בכל הנוגע לזהותם, לתרבותם ולמקומם בחברה, ומגדילה את הפערים בין בתי הספר החזקים לאלו החלשים.

"רפורמת המח"ר הוטלה בחטף ובכפייה על בתי הספר, ללא שיתוף המומחים ובעלי הניסיון הרב ביותר, שהם המנהלים והמורים", אומרת נציגת תא המנהלים בארגון המורים, איריס דורון.

מנגד, תומכי הרפורמה טענו כי יש לזנוח את שיטת השינון הישנה, ולהוציא את התלמידים עם מיומנויות שונות ועם ידע מעמיק יותר. "היינו רוצים שמקצועות מדעי הרוח, כמו ספרות, אזרחות והיסטוריה, יסייעו לעצב את האישיות של האדם הבוגר ואת המפגש שלו עם העולם", טוענת דיקנית בית הספר לחינוך במכללה למינהל, פרופ' יערה בר־און, שתמכה ברפורמה החדשה שהמירה מבחנים בעבודות.

"שהמקצועות הללו ייתנו לתלמיד שיקול דעת, ויפתחו אותו כאדם עצמאי שמבין הבדלים בין תרבויות. בין זה לבין מבחנים אין שום קשר. במבחן בגרות יש תשובה אחת נכונה, והנפש האנושית לא עובדת ככה. למבחנים יש תוקף מוגבל בכל מה שנוגע לעולמות הנפש והרגש - הם אמורים להפוך אותנו לאנשי אשכולות".

לא כולם משתפים פעולה

פרופ' בר־און מסכימה שהשינויים התכופים במערכת החינוך מייאשים את עובדיה: "ביטול והודעה על רפורמה חדשה מדי שנה זה דבר נורא ואיום. יש בתי ספר שפשוט לא משתפים פעולה ולא מכינים עצמם לרפורמות החדשות, כי הם יודעים שבסוף יגיע שר אחר ויבטל את כל מה שהיה. המערכת מחורפנת לגמרי, ולמורים פשוט נמאס שבכל יום בא שר אחר עם החלטות אחרות. הם שואלים את עצמם מה הטעם. זה נורא בעיניי, כי המערכת לעולם לא תהיה אפקטיבית".

החל משנת 2000 התחלפו בישראל לפחות עשרה שרי חינוך: שי פירון, רפי פרץ ויואב גלנט כיהנו חודשים ספורים בלבד, ושרים ותיקים יותר מילאו קדנציות - כמו גדעון סער, לימור לבנת, יולי תמיר ונפתלי בנט. כל אחד מהם השיק רפורמה שתפקידה לייעל ולשפר את המערכת, גם בתוכני הלימוד, וחלקם ביטלו או לא יישמו את התוכניות של קודמיהם.

להקים מועצה שתחליט

במדינות רבות בעולם - כמו למשל פינלנד, צרפת, ארה"ב, בלגיה ודנמרק, שחלקן נחשבות מובילות בתחום החינוך - פועלות מועצות לאומיות לחינוך. מדובר בגוף שתפקידו הוא לייעץ למערכת החינוך בגיבוש מדיניות לטווח הארוך, ולאשר כל שינוי מהותי במדיניות - אם מדובר בתכנים, בארגון או בתקצוב.

המשמעות היא שמירה על יציבות ומניעת בזבוז של משאבים. הגופים האלה גם מאפשרים דבר חשוב נוסף - ללבן סוגיות שונות שנמצאות על הפרק, ולהגדיל את ההסכמה בין קהילות וקבוצות שונות - כפי שהיה סביב לימודי תנ"ך, למשל (מקצוע שלא באמת נפגע בשל הרפורמה, אגב). כל אלה אמורים להתרחש ללא תלות בחילופים של שרי חינוך ומנכ"לי משרד החינוך.

אך בישראל אין מועצה לאומית לחינוך. לפני כמעט 20 שנה הומלץ להקים גוף כזה, ואף הוגשה לשם כך הצעת חוק ממשלתית, שאושרה - אך לא קודמה. גם דו"ח מבקר המדינה, שפורסם לאחרונה, טען שאי־קיומה של מועצה לאומית לחינוך מקשה מאוד גיבוש של מדיניות שתתאים את מערכת החינוך לשוק העבודה.

"ההצעה המקורית שלנו הייתה שתפעל מועצה לאומית לחינוך לצד שרי החינוך שנכנסים לתפקיד. זה גוף שיכיל את כל השותפים, כדי לחשוב על תוכניות ארוכות טווח ולהמליץ לשר כיצד לנהוג", מסביר יו"ר איגוד מנהלי אגפי החינוך ברשויות המקומיות, ד"ר שי פרוכטמן.

"ההצעה הייתה ששרים יהיו חייבים להתייעץ עם המועצה, ואפילו הגענו עם ניסוח של חוק בנושא - אבל זה נעצר. אנחנו מאמינים שצריך גוף כזה. בסופו של דבר, כשיש תחלופה כל כך גבוהה של שרים, אנחנו חייבים יציבות. מועצה לאומית לחינוך תוכל לאפשר את זה".