רגע לפני פתיחת שנת הלימודים: אלו האתגרים שניצבים בפני עובדי ההוראה

עדיין לא ידוע אם שנת הלימודים תיפתח מחר כסדרה, והעיניים כולן נשואות למשא ומתן על שכר עובדי ההוראה ולחילופי ההאשמות בין הסתדרות המורים לבין משרד האוצר.

אלא שגם אם הסוגיה תיפתר ושנת הלימודים תיפתח כסדרה, אלה יהיו מילים ריקות מתוכן. פרט לשאלה אם תהיה שביתה או לא, ישנן עוד סוגיות שיש לתת עליהן מענה, חלקן ממש מאיימות על עתיד החינוך בישראל.

יעברו לפחות שנתיים עד שיעדכנו את תוכניות הלימוד המיושנות

לאורך השנים לימדה מערכת החינוך בעיקר לשנן "ולהקיא" חומר, אך לא לימדה מיומנויות שונות כמו למידה עצמאית, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות ועוד.

אלא שגם היא יודעת שהדרך תהיה רצופת מכשולים, ותלמידי ישראל סוחבים פערים רציניים - בין תלמידים מבתים אמידים לבין תלמידים ממשפחות קשות יום, פערים בין המגזר היהודי למגזר הערבי - וכל אלה משפיעים על הפערים בין התלמידים הישראלים לתלמידי העולם. הדבר נעוץ בין היתר בתוכניות הלימודים המיושנות שלא עודכנו שנים רבות. בעשרות מקצועות צורת הלמידה נשארה כמו שהייתה ולא הוכנסו בה חידושים. המבחנים הבינלאומיים בודקים לא רק ידע אלא אוריינות ומיומנויות, ושם רבים מהתלמידים הישראלים פשוט נכשלים.

פרופ' סמדר דוניצה־שמידט, רקטור מכללת סמינר הקיבוצים: "הפתרון לפערים, לצד השקעה כספית מוגברת, הוא גם קביעת מדיניות ברורה שאינה מתחלפת חדשות לבקרים. בגלל שהתחום הוזנח, חייבת להיות עבודה מהירה של כשנתיים של פיתוח תוכניות לימוד כדי שהתלמידים ילמדו לפי תוכנית עדכנית ומיטבית. אחרי שהתוכניות יתחדשו, נדרש מעקב מסודר ושיטתי אחרי כל תוכניות הלימוד.

"נוסף על כך, צריך לוודא כי המורים שמלמדים מקבלים את הפיתוח המקצועי המתאים כדי להפעיל את תוכניות הלימוד החדשות - אחרת הם לא יוכלו להעביר אותן הלאה לתלמידים. כל אלה תלויים באומץ ניהולי־פדגוגי, כי צריך לעיתים לקבל החלטות שאינן בהכרח מקובלות על כל בעלי העניין באשר הם (למשל בתחומים שנויים במחלוקת כמו היסטוריה ואזרחות)".

ציון נכשל של המערכת ביחסה לתלמידי החינוך המיוחד

רפורמת הדגל של משרד החינוך בכל הנוגע לשיבוץ, ליחס ולסל המענים שניתנים לתלמידי החינוך המיוחד כשלה, ועל כך מעיד המשרד בעצמו. כבר תקופה לא קצרה הוא עומד נבוך מול התלמידים וההורים. המטרה הייתה לשלב את תלמידי החינוך המיוחד בכיתות רגילות עם סייעת שילוב, אלא שיש מחסור בסייעות (בין היתר בשל חוסר בהכשרה מתאימה) והמורות אינן מסוגלות להכיל ולהתמודד עם ההתנהגויות השונות.

הרפורמה ראתה הכל דרך הפן התקציבי, וניסתה לחסוך על גבם של התלמידים. כך, למשל, על כל טיפול כמו קלינאי תקשורת או ריפוי ועיסוק "נלקחות" מההורים שעות שילוב רבות. המשמעות - דחיקה של התלמידים חזרה אל כיתות החינוך המיוחד.

לדברי שירלי רימון ברכה, ראש מינהל החינוך בעיריית תל אביב־יפו: "הפתרון למצב הקטסטרופלי בחינוך המיוחד הוא שהסלים (השירותים) של התלמידים יהיו יותר גמישים. הם צריכים לחזור להיות בית־ספריים ולא אישיים, וכך המנהלת תוכל למקסם את השירותים לילדים ולהביא כוח אדם מתאים כמו קלינאית תקשורת, סייעת וכדומה.

"נוסף על כך, כיום ההורים בוחרים את המסגרת בצורה בלעדית. עם כל הרצון הטוב, צריך שגם להמלצת הדרג המקצועי יהיה משקל בהחלטה, מפני שיש תלמידים שאין אפשרות לשלבם בכיתה רגילה, ונכון להם לקבל את הטיפול הטוב ביותר בבית ספר כוללני. כמו כן, יש להחזיר לרשויות המקומיות את הוועדות של אפיון וזכאות - זה יחסוך 55 מיליון שקלים בשנה, שהולכים לשכר ושניתן להשקיעם בטיפולים בתלמידים".

כבר 70 שנה שלא עדכנו את תנאי התעסוקה של הסייעות

הסייעות הן כוח עזר שהמערכת פשוט לא יכולה להתקיים בלעדיו. נכון לעכשיו יש מחסור אדיר בהן ברשויות מקומיות רבות, בשל השכר הנמוך מאוד של הסייעות ותנאי העבודה הנחותים לעומת שאר העובדים במערכת החינוך.

הסייעות מאוגדות בהסתדרות, אך כל אחת מועסקת על ידי הרשות שבה היא עובדת - מה שמצמצם את כוחן.

המחסור קיים בכל תחום: מחסור בסייעות לגני ילדים, סייעות כיתתיות בחינוך המיוחד, סייעות משלבות לתלמידי החינוך המיוחד שלומדים בכיתה רגילה וסייעות רפואיות. הסייעות עושות מגוון פעילויות - החל בניקיון בגנים והאכלה בחינוך המיוחד ועד סיוע בלמידה בכיתות. הבעיה נמצאת בעיקר בערים אמידות שמתקשות לגייס סייעות מקרבן ומביאות סייעות מערים צמודות בדירוג חברתי־כלכלי נמוך.

עו"ד אסנת זיו מעמותת "איתך (מעכי) - משפטניות למען צדק חברתי", המלווה את מאבק הסייעות (תומכות החינוך) כבר יותר מעשור: "הפתרון חייב להתמקד בהכרה של הסייעות כנשות חינוך לכל דבר ועניין, לרבות עדכון ההסכם הקיבוצי שלהן (שגובש בשנות ה־50) באופן שיתאים לתקופה ולתפקידן החינוכי־פגדוגי.

"תומכות החינוך דורשות בצדק שלא 'ידברו להן מעל הראש' אלא שכל מהלך שמתייחס לזכויותיהן יתייחס לדרישותיהן. יש להגדיל את שכרן ההתחלתי של העובדות החדשות באופן משמעותי, וכן יש לתת לכל הסייעות קביעות ברשויות המקומיות לאחר תקופה נדרשת".

אין שיתוף פעולה בין המגזרים השונים בישראל

בישראל קיימות ארבע מערכות חינוך שונות ונפרדות - החינוך הממלכתי־יהודי (חילוני), הממלכתי־דתי (חמ"ד) החינוך החרדי והמגזר הערבי. יש מי שכינה את המערכת "ארבעת השבטים" - לכל זרם יש תוכנית לימוד נפרדת משלו, ובפועל האינטראקציה ביניהן מצומצמת.

בעשור האחרון התפרסמו שני דו"חות מבקר המדינה שהצביעו על ליקויים בנושא הוראה לחיים משותפים ומניעת גזענות במערכת החינוך. בין היתר הם הראו כי רק כאלפיים מורים משתלמים בכל שנה בנושא, תלמידים חרדים כלל לא פגשו תלמידים ממגזרים אחרים, ומשרד החינוך כמעט שלא קידם תוכנית לחינוך לחיים משותפים בין ערבים ליהודים. כך מתגברים הקיטוב והחשדנות בחברה. עו"ד שביט ריסין מהקליניקה לקידום שוויון באוניברסיטת בר־אילן: "הפתרון הוא שילמדו חיים משותפים כמו שמלמדים מתמטיקה, ברצינות ובצורה מסודרת ושיטתית, ולא כטלאי על טלאי.

"מכיוון שלמשרד החינוך אין כוונה לפתוח מקצוע ליבה חדש של שוויון, דרשנו בעתירה שהגשנו לבג״ץ שמשרד החינוך יגבש תוכנית מסודרת שכוללת תוכני חובה כלשהם, ויפקח על שיקול הדעת שמפעילים בתי הספר, שיאסוף נתונים על יעילות התוכנית שגיבש, שיוודא שהיא מיושמת באופן שווה בכל המגזרים ושיהיה רצף גילאי הגיוני. אותם דברים עולים גם מדו"חות מבקר המדינה בעבר ומדו"ח ועדת 'חיים בשותפות' שהוגש לשרת החינוך בחודש שעבר. יש לקוות שהפעם המלצות הוועדה יוטמעו במלואן, שלא כמו דו"חות עבר שהוגשו ונזנחו בשל חילופי שרים".

מורים בטראומה מהקורונה מטפלים בתלמידים עם אותה הטראומה

מערכת החינוך עדיין מתאוששת מהקורונה, ילדים ובני נוער בישראל מתמודדים כיום עם שיעור הולך וגדל של מחלות כמו דיכאון, הפרעות אכילה, חרדות, אובדנות ומצוקות נוספות, וכל זאת לצד הקשיים החברתיים והלימודיים שתמיד היו במערכת. רבים מהצוותים החינוכיים (גננות, מורות וכדומה) נדרשו לטפל באותם ילדים, אף שחלקם עברו משבר בעצמם ונזקקים גם הם לתמיכה וסיוע.

מי שאמורות להוביל את הטיפול הן היועצות החינוכיות בבתי הספר ובגנים, אך בתנאי הייעוץ כיום זו משימה כמעט בלתי אפשרית, מפני שתנאי העסקתם של היועצים החינוכיים והיקף משרתם אינם מאפשרים להם למלא את המשימות הרבות המוטלות עליהם ולסייע כראוי לנזקקים לשירותיהם.

רויטל נמן, יועצת חינוכית, טוענת כי "על מנת שמערכת החינוך תיתן מענה ראוי לאתגרים הרגשיים, החברתיים והלימודיים שעימם מתמודדים תלמידים, נדרשת עבודה מערכתית־טיפולית סדורה עם הצוות החינוכי, התלמידים והוריהם. התלמידים זקוקים לשיחות אישיות עם גורם מקצועי בעת התמודדות עם מצוקות שונות, למסגרת של קבוצות רגשיות שבהן ניתן מענה לקשייהם, וכן לתוכניות התערבות כיתתיות מניעתיות לחיזוק החוסן האישי. הצוות זקוק לסדנאות ולהרצאות המחוברות לשטח, ולפגישות ייעוץ פרטניות לתמיכה בעת מצוקה וקושי".

לדבריה, במצב הנוכחי שבו יועצת אחת אחראית למאות עד אלפי תלמידים, היכולת ליישם את הנדרש בצורה ראויה, כמעט שאינה קיימת. "יש להוסיף תקנים ראויים לייעוץ בכלל מערכת החינוך, ושכר שהולם את תחומי האחריות הרחבים, כמו גם את ההשכלה".