"למלחמה לא קוראים לי - אני הולך לבד"

משה לוי הוא אחד מ־40 לוחמים בלבד שקיבלו את עיטור הגבורה מאז קום המדינה - הגבוה מבין האותות שצה"ל מעניק. העיטור ניתן על ידי שר הביטחון, בהמלצת הרמטכ"ל, על "מעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש".

לוי עונה על כל הקריטריונים האלה, ויותר. מה שעשה בסיני היה מעשה של גבורה עילאית. העובדה שנותר בחיים היא נס, לא פחות. לפני מלחמת יום הכיפורים, כשהוא בן 28, הוא ריסק את הברך, וימים אחדים לפני פרוץ הקרבות הוריד את הגבס. הוא לא גויס, אבל היה לו ברור שמקומו עם חבריו בשטח. "ראיתי שמתחילים לגייס אנשים, ואף אחד לא קרא לי", מספר לוי בראיון שיתפרסם במוסף יום כיפור של "ישראל היום". "נשארתי עם הזקנים. אמרתי לעצמי שזה לא עסק, והחלטתי להתייצב עצמאית כדי להגיע לחברים שלי בחזית.

"צלעתי עם הרגל, כי רק בראש השנה הורידו לי את הגבס, אז לא הייתי יכול לגמרי ללכת. אשתי הגיעה עם הילדה על הידיים לבית הכנסת, ושאלה אותי לאן אני הולך. אמרתי לה שאני הולך למלחמה. 'אבל לא קראו לך', היא אמרה. עניתי לה: 'במלחמה לא צריך לקרוא לי, במלחמה אני הולך לבד'".

ב־15 באוקטובר קיבלה הפלוגה שלוי השתייך אליה קריאה לסייע בחילוץ של כוח שנקלע למארב של קומנדו מצרי על "ציר הפלסטיק" (כביש שנבנה במיוחד כדי לאפשר מעבר של רכב כבד, שמצידו האחד היה הים ומצידו השני ביצות; י"ל), שהוביל מבלוזה למעוז בודפשט, שהיה היחיד שלא נפל אז בידי המצרים.

הפלוגה של לוי יצאה לכיוון המעוז. תשעה זחל"מים, סך הכל כ־90 חיילים, כולם אנשי מילואים. הוא פיקד על עוד 11 חיילים, שישבו בצפיפות בזחל"ם. "כולם הורידו ראשים. לא ראינו כלום עד שהגענו למקום ההיתקלות, ואז ראינו פתאום שתי משאיות שרופות ואת ההרוגים והפצועים. איך שהגענו אליהם, פתחו עלינו בירי טילים".

הזחל"ם של לוי ספג טיל ראשון בשרשרת. "המצרים התחילו לירות על הדופן של הכלי. היה לי ברור שחייבים לקום ולירות כדי שנוכל להתפנות, לפני שיגיע המטח הבא. קמתי ואמרתי לסמל שלי, 'אני לא יודע כמה זמן אחזיק מעמד. ברגע שאפתח באש - אתם תסתערו'".

בראיון עימו מספר לוי בפירוט על הרגע שבו איבד את היד וכיצד, למרות מצבו הקשה ובתנאים בלתי אפשריים, המשיך לתפקד והציל את חייהם של רבים מחבריו.

הראיון המלא - מחר במוסף יום הכיפורים של "ישראל היום"