לא קל היה לשמוע את דברי התוכחה של ניצה, אמו של בר-אל חדריה שמואלי. מילים קשות, כואבות, חדות כסכין, ספוגות בכאב שאין לו סוף.
זכותה של אם שכולה לומר כל שעולה על דעתה. היא קנתה את הזכות הזאת במחיר הגבוה ביותר שיש. חובתו של הדרג המדיני והפיקודי הבכיר להקשיב, ולהרכין ראש. כך עשו מאז ומעולם דורות של מנהיגים ומפקדים. גולדה מאיר ומשה דיין ספגו ביקורת קשה בהרבה אחרי מלחמת יום הכיפורים; מנחם בגין ואריאל שרון - במלחמת לבנון הראשונה; יצחק רבין התמודד עם זעם המשפחות של קורבנות הטרור ועם ביקורתה החריפה של משפחתו של רון ארד, שלא עשתה לו הנחות.
אבל כאבם של הורים שכולם, כבד ומובן ככל שיהיה, הוא לא תוכנית עבודה וגם לא מדיניות. אלה גם לא נקבעים בכיכרות העיר או ברשתות החברתיות (וגם לא על ידי כמה עיתונאים חסרי אחריות).
מה שמתנהל פה בימים האחרונים מסוכן, וגובל באנרכיה. הקריאות המפורשות נגד מפקדים בצבא מכניסות טריז בינם לבין החיילים שהם אמורים להוביל בקרב. זה מתכון לצבא הססן, מסורס, שנרתע מכל פעולה. טמונים בו זרעי הפורענות של הירידה העתידית במוטיבציה, ושל החשש להפעיל שוב את צבא היבשה במערכה הבאה.
ביקורת על הצבא רצויה, אפילו רצויה מאוד. כותב שורות אלה נחשב לחריף מבין מבקריו של הרמטכ"ל, אביב כוכבי. זה פגע ביחסי העבודה הטובים ששררו בינינו במשך שנים רבות, אבל זה חלק מהמקצוע. תפקיד העיתונות לבקר, ותפקידו לפקד.
אבל ביקורת - כל ביקורת - חייבת להישען על שני נדבכים: היא צריכה להיות הוגנת, והיא צריכה להישען על עובדות. והגל העכור של הביקורת שנלווה למותו של בר-אל נשען בעיקר על רגשות ורחשי לב, שמלובים על ידי גורמים פוליטיים ציניים.
העובדות היבשות הן שאיש לא הגביל את צה"ל בפעולתו בשבת לפני שבועיים סמוך לנחל עוז. שום ראש ממשלה, שום פרקליט צבאי ושום מפקד לא שינו את הוראות הפתיחה באש או מנעו מהכוח בשטח לפעול. ההחלטה שלא לפתוח בירי מאסיבי לעבר הפורעים הפלשתינים נבעה מהטעם הפשוט שצה"ל לא יורה סתם כך בהמוני אזרחים. הוא נוהג כך לא רק כדי שלא למצוא את עצמו בהאג, אלא משום שלמדינת ישראל, צבאה וחייליה יש מוסר ויש מצפון. זה מה שמבדיל אותנו מאויבינו.
זאת מדיניות שלא נולדה אצל ממשלה כזאת או אחרת. גם הממשלה הקודמת, וקודמותיה, נהגו כך בדיוק. מי שטוען אחרת פשוט משקר.
הריגתו של בר-אל התאפשרה בגלל טעות טקטית: ההחלטה שלא לפנות את חרכי הירי ברגע שההמון הסתער לעבר קיר המגן. זאת טעות שכמותה קרו אלפי פעמים בכל מערכה. חלקן גם עלו בחיי לוחמים. זה חלק מהקרב ומאי-הוודאות שבו. אי אפשר לבוא עם החלטות מהבית וליישם אותן בשטח. האירועים הם דינמיים ומחייבים תגובה מיידית. לעיתים התגובות טובות, ולעיתים פחות. זה חלק מהמקצוע האכזרי הזה שנקרא צבא: אין בו מלחמות לוקסוס.
מפקדים טעו, ועוד יטעו. אם כל מפקד שיטעה יישלח הביתה, לא יישארו מפקדים בצבא. "חברה שלא תגבה את חייליה ומפקדיה גם כשטעו, תגלה שאין מי שיילחם עבורה", כתב אתמול הרמטכ"ל באיגרת למפקדי צה"ל, וצדק.
אם מדובר ברשלנות - כמו במקרה הטביעה בנחל חילזון - מפקדים צריכים לשלם בתפקידם. לא כך בטעות: כל הורה צריך להתפלל שמי שיפקד על חייליו הוא מפקד שכבר טעה. מטעויות לומדים. מפיקים לקחים. משתפרים. אין במטה הכללי לדורותיו אלוף אחד שלא טעה, ושחיילים לא שילמו על טעויותיו בחייהם. זה גרם להם להיות אחראיים וראויים הרבה יותר.
זה עניין קיומי, לא פחות. אין לישראל צבא אחר. את ההנהגה אפשר להחליף בקלפי. את הצבא לא. ביקורת רצויה, כאמור, אבל במתכונתה הנוכחית היא הרסנית ומסוכנת. הגיע הזמן לעצור אותה, לפני שתכלה את המכנה המשותף היחיד שעוד נותר כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו