החלטת הנשיא טראמפ להחריף את הלחץ הכלכלי על איראן, בהידוק המצור הימי במצר הורמוז ובהוספת סנקציות שניוניות על מוסדות פיננסיים - כולל אלה העוסקים במטבעות קריפטו - וכן על חברות תעופה, ספנות ורשתות מסחר ברחבי העולם, מבוססת על הערכה: אם ייסגרו רוב הפרצות, אם לא כולן, במדיניות הקיימת, איראן תתקשה לעקוף את מנגנון החרם. כך תיאלץ לפתוח ללא תנאי את המצר לשיט בינלאומי, ולשוב לשולחן המשא ומתן ללא תנאים מוקדמים ותוך נכונות לפשרות. אלא שחבילת הסנקציות השניוניות אינה כוללת את הממשלות שבחסותן מתקיים חלק הארי של הסחר עם טהרן - סין, טורקיה ואיחוד האמירויות - והשאלה היא אם ניתן יהיה לגייס אותן למאמץ האכיפה.
שאלה זו מחזירה אותנו במנהרת הזמן למכלול מקרים במרוצת 90 השנים האחרונות, שבהם מדינות בודדות או הקהילה הבינלאומית הטילו סנקציות כלכליות על מדינות שקראו תיגר על הסדר האזורי. האם הסנקציות השיגו את יעדיהן וחוללו תמורה בדפוסי ההתנהלות של המדינה הסוררת?
ההיסטוריה מלמדת
ראשית, מידת יעילות הסנקציות מעולם לא היתה תולדה ישירה של יחסי הכוחות בין הצדדים - העובדה שהמדינה המטילה נהנתה מעדיפות צבאית וכלכלית לא הבטיחה הצלחה מיידית. נהפוך הוא: רק בשני מקרים היסטוריים בולטים - דרום־אפריקה ב־1994 ולוב ב־1998 - ניתן להגדיר את התוצאה כניצחון.
גם אז, מדיניות האפרטהייד קרסה רק לאחר עשור שלם של סנקציות חריפות וגורפות שהטילה מועצת הביטחון בהובלת ארה"ב, וכאשר לצידן נוספה התנגדות פנימית גוברת - שהובילה להשבעת נלסון מנדלה לנשיאות במאי 1994. עד אז שרד המשטר בעיקר בזכות מדינות, ובהן שכנותיה, שעקפו את הסנקציות וסיפקו לה נפט חיוני בחשאי.
גם לגבי לוב, חלפו לא פחות משש שנים מאז שמועצת הביטחון הטילה על משטר קדאפי חבילת סנקציות שכללה אמברגו נשק, הקפאת נכסים ומגבלות פיננסיות - ארבע שנים לאחר שחוליית טרור לובית הטמינה מטען במטוס שהתפוצץ מעל לוקרבי והרג 259 נוסעים ואנשי צוות ו־11 תושבי הכפר. התנאים להסרתן היו הסגרת המחבלים לביה"ד בהאג, תשלום פיצויים ופרישה מטרור. ב־1998, כשחולשתו הכלכלית והשלטונית של קדאפי גברה, הסכים להיכנע. העובדה שהקהילה הבינלאומית לא תבעה החלפת שלטון, אלא דרישות ספציפיות, הקלה עליו למצמץ ראשון.
מקרי הכישלון
בכל שאר הפרשיות ההיסטוריות המרכזיות, הניסיון לאכוף נסיגה, הפסקת אלימות או שינוי משטר באמצעות מנופים כלכליים לא צלח. הסנקציות שהטיל חבר הלאומים על איטליה ב־1935, בעקבות הפלישה לאתיופיה, היו "חלביות" - לא כללו אמברגו נפט ופחם - ולא הביאו להפסקת המלחמה, גם משום שארה"ב לא הצטרפה אליהן. מקרה הפוך היה הסנקציות שהטילה ארה"ב על יפן בשנה שקדמה למתקפה בפרל הארבור, בעקבות פלישתה לסין: אמברגו נפט מלא והקפאת נכסים, שנוסחו כאולטימטום בוטה, נתפסו בטוקיו כניסיון להשפלה לאומית. התוצאה היתה שיפן, חרף חולשתה הצבאית והכלכלית הבולטת מול ארה"ב, בחרה לתקוף בבחינת תמות נפשי עם פלישתים.
תמונה דומה עולה גם משאר הפרשיות: הסנקציות על קובה נמשכות ללא הצלחה כבר 66 שנה, עם חריג אחד (ממשל אובמה). וסבבי הסנקציות שהטיל ממשל טראמפ הראשון על טהרן החל ב־2018, שכללו גם אז סנקציות שניוניות, לא מנעו מאיראן את המשך ואף האצת העשרת האורניום - והיא סירבה לחתום על גרסה מתוקנת של הסכם וינה מ־2015.
לפיכך, למרות הנסיבות המשתנות וחילופי העיתים, אין להתייחס לאסטרטגיית סנקציות כלכליות גורפות כאל תרופת פלא. פוטנציאל שרידותו של השלטון, היקף שליטתו באוכלוסייה, רמת הסיוע שהוא זוכה לו מבחוץ, מידת קנאותו ונכונותו לשלם מחירים גבוהים - כל אלה, ולא יחסי הכוחות הצבאיים והכלכליים בינו לבין המדינות האוכפות - הם שיקבעו את תוצאות העימות, גם הנוכחי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו