זוהי אזעקת אמת: הקונספציה מכה שנית, הפעם בסוריה

זה לא עוד מאמר דעה על עתיד רמת הגולן. בלשון מערכת הביטחון צריך לכנות זאת "התרעה אסטרטגית". לא תחזית שלפיה מחר בבוקר ייפתח משא ומתן על נסיגה ישראלית מהגולן, אלא הצבעה על תהליך שכבר החל בחזית זו, על קורלס מדיני שישראל צועדת בו עיוורת.

נשיא סוריה אחמד א־שרע אמר השבוע ל"אל־ג'זירה" דברים שאסור לטעות בהם: "אנו נמנעים מעימות עם ישראל, שכן אין לנו עניין בכך. אנו פועלים כדי להגיע להסכם ביטחון עם ישראל בהשתתפות קבוצת מדינות. אם הסכם הביטחון עם ישראל יצליח, הוא יסלול את הדרך לשלום מקיף מבלי לוותר על זכותה של סוריה על הגולן הכבוש".

דבריו של א־שרע מסכמים הליך סורי סדור שמתנהל כבר שנה וחצי, בגיבוי טורקיה וקטאר. הסורים מתקדמים בתוכנית ברורה, שראשיתה איחוד המדינה הסורית וסופה לחץ בינלאומי כבד להוריד את ישראל מהגולן. ישראל עומדת בפני מהלך זה כפי שחתול נאלם דום מול אורות משאית העומדת לדרוס אותו בחשכת ליל. א־שרע לא הסתיר דבר. הוא הציג גם את העיתוי - מתווה דו־שלבי: תחילה הסכם ביטחוני שירחיק את סכנת העימות, יסייע בייצוב שלטונו ויפתח בפני סוריה את שערי המערב, ובהמשך - שלום מקיף הכולל ירידה מהגולן.

כבר היינו בסרט הזה

הקונספציה הישראלית שוב מכה בנו: היא לא מסתירה את המידע, אלא מסננת אותו. היא מאמצת את מה שמתיישב עם הנחת היסוד ומנטרלת את מה שמערער עליה. בדצמבר 2022, פחות מעשרה חודשים לפני 7 באוקטובר, אמר יחיא סינוואר מפורשות: "נבוא אליכם, בעזרת אללה, במבול שואג... עם רקטות בלתי נגמרות... ועם מבול חסר גבולות של חיילים". הדברים נאמרו בפומבי, אך ישראל נאחזה בסימנים של ריסון, בהסדרה ובאינטרסים הכלכליים, וקראה את איומיו כהתרברבות שלא מתורגמת לכוונה מעשית. היא העדיפה להמתין מאשר לפעול.

גם הפעם ההנהגה מאזינה רק למחצית הנוחה של דברי א־שרע, ואוטמת אוזניה לאמירה על הגולן. המציאות תכפה עליה להקשיב למחצית האחרת, במועד ובתנאים שסוריה תבחר.

א־שרע חלש כיום. סוריה הרוסה, שלטונו זקוק ללגיטימציה, לסיוע, להסרת מגבלות ולחסות אמריקנית. דווקא משום כך הוא מבקש הסכם ביטחוני עכשיו. אך חולשתה הנוכחית של סוריה לא מלמדת על ויתור עתידי. ישראל עוצמת עיניה לרווחה, ממשיכה לתת לא־שרע להתבסס וממתינה שהצד הסורי יעלה את נושא הגולן לשולחן במועד הנוח לו. הרי הסוף ידוע מראש: הנושא יעלה כשסוריה תהיה מוכנה, וכשהלחץ הבינלאומי הכבד מנשוא יבשיל לכדי יכולת ריסוק ההתנגדות הישראלית.

הזמן להציף את שאלת ריבונות ישראל בגולן היה עם נפילת אסד, כשהמשטר החדש התחנן להכרה, כשוושינגטון החזיקה בידיה מנופי לחץ חסרי תקדים, וכשישראל נהנתה מעליונות אזורית ומגיבוי אמריקני. זה היה הרגע להתנות הכרה בינלאומית במשטר החדש בהכרה סורית בריבונות ישראל בגולן. במקום זאת, התבסמנו באחיזה צבאית זמנית בכתר החרמון וברצועת חיץ - חשיבה טקטית עד קצה טווח הכוונת, במקום עיצוב המפה לדורות.

הסכם ביטחוני שלא מכריע את שאלת הגבול לא יקפיא את המחלוקת - הוא יקפיא דווקא את יתרונה של ישראל. סוריה תקבל זמן, יציבות ולגיטימציה. ישראל תקבל שקט, הבטחות ומכתבי צד. בשלב השני תוגש העסקה המלאה: נסיגה מהגולן תמורת שלום, פירוז, ערבויות אמריקניות, הסדרה עם לבנון וטורקיה, ציר יבשתי לאירופה, ברית אזורית מול איראן, וכמובן - "חומוס בדמשק". אז גם יתחיל השינוי המוכר בעמדת הממסד הביטחוני, התקשורת ודעת הקהל. מה שנראה כיום בלתי אפשרי יוצג מחר כהכרח אסטרטגי וכהזדמנות היסטורית.

בראשית שנות ה־90 נתפס הגולן כקונצנזוס ישראלי, אך בתוך זמן קצר הקונצנזוס הזה קרס. אלופים, מדינאים ומעצבי דעת קהל הסבירו כיצד מערכי התרעה, פירוז וערבויות בינלאומיות יכולים להחליף את ההר עצמו. מנגנון כזה יפעל שוב, הפעם בעוצמה גדולה יותר.

ייתכן שההסכם הסופי ייחתם במשמרת של הנהגה אחרת, אך האחריות עליו תהיה גם אל מי שמניחים היום את המסילה, ובעיקר בוחרים לא לעשות דבר. ארבעה ראשי ממשלה ישראלים כבר ניהלו בעבר משא ומתן על ירידה מהגולן. מי שסבורים שהקונצנזוס הנוכחי הוא תעודת ביטוח נצחית לא קוראים נכון את ההיסטוריה הישראלית.

גם ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל בגולן אינה סוף פסוק. היא נשענת על מכתב נשיאותי שאינו חקיקה, ובמערכת הבינלאומית אין לה שותפים. ישראל כשלה כשיכלה לצרף מדינות כמו ארגנטינה, הונגריה וצ'כיה להכרה בריבונות הישראלית בגולן, במקביל להכרה בשלטון א־שרע. מה שניתן בהחלטה נשיאותית אמריקנית אחת עלול להישחק או להתהפך בהחלטה אחרת, במיוחד כשיוצג כחסם האחרון להסכם שלום אזורי.

התנאי הראשון

לכן ריבונות ישראל בגולן חייבת להיות הנושא הראשון בכל מו"מ עם סוריה, ולא האחרון. אין להעניק לסורים את מלוא התמורות של הסכם ביטחוני ולהשאיר את שאלת הגולן כפיקדון לעת שלום. במקביל, יש לעגן את ההכרה האמריקנית בחקיקה, להרחיב את ההכרה הבינלאומית, להכפיל את ההתיישבות בגולן ולהשלים את התאזרחות הדרוזים בגולן ואת שילובם במערכת הישראלית.

זוהי אזעקת אמת. התרעה מודיעינית צריכה להיות מונחת על שולחן מקבלי ההחלטות עוד לפני שהדבר גלוי לכולם. תפקידה של התרעה הוא להישמע דווקא כשהאיום עדיין אינו מוחשי, כשהמחיר עוד לא נגבה, וכשעדיין אפשר לשנות את המסלול. מבחנה של מערכת הביטחון הוא היום - ולא כשהצונאמי ייראה לכולם מהחוף.