סרן ד"ר אורי יוסף סילבסטר ז"ל. צילום: דובר צה"ל

"דיווחו על הרוג - והבנתי שאם החבר שלי נפגע, אני חייב להגיע לזירה"

הרופאים של חטיבת גבעתי עדיין מתקשים להתמודד עם מותו של סרן ד"ר אורי יוסף סילבסטר ז"ל, שנפל בקרב בדרום לבנון • הם מספרים על החיבור המיוחד איתו: "ניהלנו שיחות באמצע הלילה" • ומשתפים בתחושת האחריות של הצלת חיים תחת אש: "המפגש המאוחר עם פצוע שהצלת הוא רגע שאין לו תחליף"

לפני כחודשיים נפל בדרום לבנון סרן ד"ר אורי יוסף סילבסטר ז"ל, הרופא של גדוד שקד מחטיבת גבעתי. אורי נהרג מפגיעה של רחפן נפץ ששיגר חיזבאללה לעבר כוח צה"ל במהלך הפסקת האש בדרום לבנון, שעליה הכריז נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.

רבים מחבריו הרופאים בחטיבת גבעתי מתקשים להתמודד עם האובדן. הם מספרים על חיוכו הכובש, על התחושה הטובה שהעניק לכל אחד מהם ועל הדרך שעשו ביחד. בשיחה מיוחדת עם "היום" הם מספרים על החוויות המשותפות שעברו איתו, וגם מעניקים הצצה לתפקידם המורכב בשדה הקרב.

ההספד של שחר%2C אשתו של סרן ד"ר אורי יוסף סילבסטר ז"ל שהובא למנוחות

פשוט להיות שם

סגן ד"ר ש', קצין הרפואה הגדודי (קרפ"ג) של סיירת גבעתי, מספר: "היינו יחד עם הגדוד של אורי סילבסטר ז"ל. כששמענו בקשר על אירוע בגדוד הסמוך, האינסטינקט הראשון היה לקפוץ. ואז הגיע הדיווח - שמעתי בקשר שמדווחים על הרוג. זה רגע של חרדה טהורה. אתה מסרב להאמין למה ששמעת. לרגע אחד אתה קופא, לא יודע איך להגיב, אבל אז האינסטינקט הטיפולי נכנס לפעולה. הבנתי שאם חברי הטוב נפגע, יש חשיבות עליונה לכך שאגיע לזירה. פעלתי על אוטומט. בשדה הקרב, אם אתה לא מנתק את הרגש - אתה פשוט לא מסוגל לתפקד".

ההתמודדות האמיתית מגיעה דווקא כשהאש דועכת. "כשהאירוע מסתיים והאדרנלין מתחיל לרדת, הסכר נפרץ", מתאר ש'. "אתה חוטף גל של תחושות ושאלות קשות: איך זה קרה? איך זה יכול להיות? האדם המושלם הזה, שעד לפני רגע היה הקולגה שלך ועשה בדיוק את אותו התפקיד, נהרג. אי אפשר בכלל לתאר במילים את עוצמת הרגשות.

"הדרך היחידה שלי להתמודד ברמה האישית היתה לחזור מייד לפעולה - להכין את הצוותים לפינוי הבא, לדבר איתם, לוודא שהם בסדר ולהמשיך לעבוד. אני בטוח שזה מה שאורי היה רוצה מכל אחד מאיתנו: שנמשיך לממש את המשימה העילאית שלנו ואת הזכות הגדולה להציל חיים בשדה הקרב. אורי נתן את כולו למען לוחמי גדוד שקד והתאג"ד שלו. אצל יכל מי שרק מדבר עליו, העיניים מייד נוצצות. הוא היה אדם מיוחד במינו".

סרן אורי יוסף סילבסטר עם אשתו, צילום: מתוך פייסבוק

ש' ידע בדיוק מה הכיוון שלו כשהתחיל את לימודי הרפואה בגיל 18, החלום שלו היה ברור: להיות רופא קרבי. "מבחינתי", הוא מספר, "זו הדרך המשמעותית ביותר לתרום".

בשנה האחרונה שלו ללימודים פרצה המלחמה, והתחושה של ש' רק התעצמה. הוא ביקש להגיע לסיירת גבעתי וקיבל את השיבוץ שעליו חלם, ובימים אלו הוא מסיים את תפקידו לאחר שלוש שנים אינטנסיביות - כמעט כולן בלחימה ובתמרון.

"במהותו, התפקיד הוא פשוט להיות שם בשביל לוחמי החטיבה", מסביר ש'. "עצם הנוכחות של רופא בשטח מעניקה לחיילים את הכוח להמשיך להילחם. באירועי קיצון, הציפייה מאיתנו היא לחתור למגע תחת אש ולהציל חיים. אבל השגרה היא גם להיות שם בשביל הלוחם שסובל מפטריות ברגליים, פשוט כי הוא לא חלץ נעליים כבר חודש שלם".

אורי ז"ל עם סרן ד"ר ע', סגן ד"ר ש' וסגן ד"ר ע', צילום: דובר צה"ל

"העניק לי נחת"

"אורי ואני הכרנו לפני יותר מעשור, במהלך המיונים לבית ספר לרפואה", מספרת סרן ד"ר ע', קרפ"חית (קצינת רפואה חטיבתית) גבעתי. "גרנו באותה הקומה במעונות במשך שנים. קצת חיינו כמו בפרק של הסדרה 'חברים', ששנינו אהבנו לראות ולצטט בעל פה".

בתקופה האחרונה ע' עברה לא מעט רגעים קשים. "כשאורי התגייס לגבעתי, הייתי מאושרת שאנחנו באותה חטיבה. כשנכנסתי לתפקיד קרפ"חית, אורי שלח לי הודעה ארוכה וחמה לומר לי כמה הוא מתרגש ומאמין בי. אורי היה נקודת האור שלי בתפקיד, הוא העניק לי המון נחת וסיפוק מלראות אותו מפקד, רופא, לוחם, ובעיקר מישהו שהיה אהוב על ידי כל מי שהקיף אותו. לבקר בתאג"ד שקד היה תמיד ההיילייט של השבוע שלי", היא אומרת.

"אורי היה לי חבר קרוב ואהוב", מוסיפה ע'. "הוא היה אמור לסיים תפקיד ולחזור הביתה. אני מתנחמת בזה שלא חיכיתי כדי לומר לו כמה אני אוהבת אותו וגאה בו. החיוך שלו והרוח שלו חסרים לי מאוד".

אורי ז"ל (באמצע) עם פלגת הרפואה של החטיבה, צילום: דובר צה"ל

"אהבת אדם אמיתית"

סגן ד"ר ע', קרפ"ג צבר, מספר על אורי: "להיכנס לתפקיד של רופא גדוד זו משימה מורכבת ומאתגרת, במיוחד בתקופה כזו. מייד עם כניסתי לתפקיד אורי הרים אלי טלפון. הוא בירך אותי על הכניסה למשפחה הסגולה, איחל לי הצלחה והדגיש בצורה הכי חמה וכנה שהוא כאן בשבילי לכל מה שאצטרך. המילים שלו לא היו רק מחווה מנומסת - מצאתי את עצמי מנהל איתו שיחות באמצע הלילה על הדילמות ביומיום, על חיי הגדוד ועל עולם הרפואה".

ע' מספר על אדם שהיה רופא בכל רמ"ח איבריו, שהגדיל ראש וטיפל גם בחיילים מגדודים אחרים, שלא בתחום אחריותו. "הוא פעל מתוך ערבות הדדית ואהבת אדם אמיתית. אורי היה לי עוגן מקצועי וחבר לדרך, והאור והרעות שלו יחסרו לי מאוד".

"דיברנו בכל יום על דילמות פיקודיות, נוהלי קרב, מטופלים מהגדוד, אימונים, ומה לא", מוסיפה סרן ד"ר ע'. "אורי היה מחויב מעומק ליבו לכל דבר שנגע בו, וגם כשהדברים היו מורכבים - הוא עשה אותם בחיוך ובקלילות שהיו אופייניים לו כל כך".

"זכות ענקית"

סגן ד"ר א', הרופא של גדוד רותם, זכה לעבור את תקופת החפיפה וההכשרה שלו יחד עם אורי ז"ל. "לפני שרופא נכנס לתפקיד, הוא מתלווה לרופא מנוסה. היתה לנו היכרות בסיסית קודמת, אבל כשאורי שמע שאני עומד להצטרף אליו, הוא שלח לי הודעה שהוא שמח שסוף־סוף נוכל להעמיק את הקשר. היה בינינו קליק מהרגע הראשון.

"היתה לי זכות ענקית ללמוד ממנו", מוסיף א'. "הוא היה רופא מדהים, וההערכה אליו מצד כולם היתה עצומה. יש אנשים שאתה פוגש בחיים ופשוט רוצה להיות כמוהם, ואורי הוא חד־משמעית אדם כזה. הדבר המרכזי שאקח ממנו הוא האכפתיות והקשר המיוחד שלו עם הפקודים, שפשוט העריצו אותו. אורי היה אדם יוצא דופן. בכל מאודו ובכל הזדמנות הוא היה למען חיילי גדוד שקד והתאג"ד שלו. הוא באמת היה אדם מיוחד".

א' חווה גם הוא את עוצמת התפקיד בחודשים האחרונים: "כבר חצי שנה אני בתפקיד, והוא מקבל משמעות עמוקה במיוחד בתקופה הזו. לפעמים אני תופס את עצמי באמצע קרב, קילומטרים רבים בתוך שטח האויב, עם כל הסיבות שבעולם לשאול את עצמי 'מה אני עושה פה?'. ואז אני מבין שאם לא הייתי שם - החייל הזה לא היה מקבל מענה, ואולי פצוע מסוים לא היה נשאר בחיים. התובנה הזו מגמדת את כל השאר ומכניסה הכל לפרופורציה.

"למרות ההכשרה המצוינת שקיבלנו בלימודי הרפואה ובחיל הרפואה, כל אחד זוכר את הפצוע הראשון שלו", משתף א'. "ברגע אחד הדופק עולה מאפס למאה. אבל תוך כדי תנועה אתה תופס שליטה ועושה את כל מה שצריך, והמפגש המאוחר יותר עם הפצוע, כשאתה רואה אותו בריא ושלם, ומבין שאם לא היית שם אולי הוא לא היה יושב ומדבר איתך - הוא רגע מטורף שאין שני לו".

"כל אחד זוכר את הפצוע הראשון שלו". פינוי פצועים בצפון, צילום: דובר צה"ל

"זה הזמן שלנו"

סרן ד"ר ע' מסבירה כיצד השתנתה תפיסת הטיפול הרפואי בשנים האחרונות, שינוי שהוכיח את עצמו כקריטי במערכה הנוכחית: "המגמה כיום היא מתן טיפול מציל חיים מיידי בשטח. הבנו שכדי להציל חיים, צריך לתת מנות דם ולפנות את הפצוע לחדר הניתוח כמה שיותר מהר. היום, בניגוד לעבר, אנחנו נותנים בשטח דם מלא, ולא רק פלזמה.

"במלחמה הארוכה הזו, הצוותים הרפואיים נמצאים ממש בחזית, כתף אל כתף עם הלוחמים, ולא בדרגים האחוריים", היא מוסיפה. "ברגע שמישהו נפצע, יש לידו מטפל בכיר - רופא או פרמדיק. עלינו משמעותית בכמויות המטפלים, והם נמצאים בתוך מרחב הלחימה עצמו. בעבר זה לא היה בהיקפים האלה או בתפיסה הזו, והנתונים והמספרים מדברים בעד עצמם: בזכות השינוי בשיטות העבודה, יש היום יותר פצועים קשה ששרדו את הפציעה".

ע' מוסיפה על הממד המנטלי הכרוך בטיפול תחת אש: "כשאנחנו מטפלים, זה הזמן שלנו לזרוח. הדופק לא עולה - להפך, התפקיד שלנו הוא להשרות רוגע. כשהפצוע רואה שאנחנו רגועים ובשליטה, הוא נרגע אוטומטית, וזה משדר לגדוד כולו שיש על מי לסמוך. השאיפה היא להגיע לכל חייל בכל פלוגה, ובתמרון זה אכן מתממש. אני מגיעה לכל איתור, וגם הלוחם בקצה שכואב לו הגרון מקבל מענה רפואי מלא. כמות המטפלים הבכירים בכל פלוגה מתמרנת היא מרשימה מאוד".

ההבדל בין עבודת הרופא בבית החולים הסטרילי לבין הרפואה בשדה הקרב הוא תהומי, כפי שמסכמת ד"ר ע': "בבית חולים אף אחד לא יורה עליך. בקרב יש אדרנלין מטורף, החושים מתחדדים מעצם הטיפול תחת סכנה, והמכשור הוא מינימליסטי ומותאם שטח. בבית החולים יש לפעמים צוות של 15 אנשים סביב פצוע יחיד בחדר טראומה - רופאים בכירים, מרדימים ומנתחים. בשטח, לעומת זאת, יש רק אותך ושניים או שלושה חובשים בני 20. היקף הצלת החיים שנעשה בתנאים האלה הוא בלתי נתפס.

"זהו בדיוק היופי והאתגר של רופא בשדה הקרב. בגבעתי אנחנו מטפלים תוך כדי תנועה, בתוך נמ"ר רועש או בהאמר מלא בפודרה ואבק מבחוץ. וההבדל הגדול ביותר? בשטח אתה מטפל בחברים שלך, באנשים שיש לך איתם שותפות גורל, ובמיוחד ככל שאתה ותיק בגדוד - אתה מכיר ואוהב אותם יותר. לשמוע על פצועים בקשר הרדיו הגדודי זה עולם אחר לחלוטין מאשר לקבל פצוע במשמרת בחדר טראומה בכירורגית".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...