ישראל בתקופת המתנה מול איראן, ובינתיים מסתבכת בזירה אחרת

הפיגוע אתמול (שישי), סמוך לכפר הפלסטיני תל שבשומרון, הסיט את מערכת הביטחון מהעיסוק האינטנסיבי בסוגיה האיראנית. מה שתואר בתקשורת ביובש כ"העלאת כוננות" ו"דריכות", היה למעשה מוכנות שיא לחידוש המערכה באיראן.

בישראל העריכו שהאמריקנים עשויים היו לתקוף אמש, בין שישי לשבת. בינתיים נראה שהתקיפות נדחו, אם כי לא בטוח שלזמן ממושך. בין הפסקת אש לטובת שיחות לבין חידוש המערכה בהיקף רחב, נותן הנשיא טראמפ סיכוי לראשונה, אבל נוטה לשנייה. סביר שהמפגש שלו עם ראש הממשלה נתניהו השבוע בוושינגטון יעסוק בתיאום בסוגית איראן, כפי שעשו השניים ערב המערכות הקודמות ביוני אשתקד ובפברואר השנה.

נתניהו מעוניין בחידוש המערכה, בתקווה שהשלטון בטהרן ייפול. במערכת הביטחון מסתייגים, בהיעדר קונץ-פטנט שיבטיח תוצאות אחרות מאלה שהושגו במערכה האחרונה. אחרי שנכשלה להפיל את השלטון באמצעות חיסול ראשיו והצמרת הצבאית-ביטחונית, דחקה ישראל באמריקנים לנסות לעשות זאת באמצעות פגיעה שיטתית בתשתיות הלאומיות של איראן. התקווה הייתה שבהיעדר חשמל ומים - ההמונים יצאו לרחוב וישלימו את המלאכה. האמריקנים התנגדו, מחשש לקטסטרופה הומניטרית, וממילא איש לא יכול היה לערוב לכך שהתוכנית אכן תוביל לתוצאה המקווה.

מהכוננות באיראן לפיגוע בשומרון

בינתיים, כאמור, נשאבה מערכת הביטחון ליהודה ושומרון בעקבות הפיגוע שבו נרצחו בניהו מלט ורס"ן יובל עזרא. התחקיר הצה"לי לימד שקבוצת מטיילים הגיעה ללא תיאום לכפר הפלסטיני ונקלעה לחיכוך עם המקומיים, שהתפתח במהרה לאלימות. כוח צה"ל וכיתת הכוננות של היישוב הסמוך חוות גלעד הגיעו למקום. במהלך העימות נחטף נשקו של רבש"ץ היישוב, וממנו בוצע הירי שהרג את השניים ופצע אדם שלישי באורח קשה. צה"ל פצע את המחבלים, שנמלטו לשכם. בהמשך הם נעצרו על ידי יחידת דובדבן בבית חולים בעיר והועברו לחקירת שב"כ.

האירוע הקשה הזה מחייב הפקת לקחים עמוקה. על צה"ל לשאול את עצמו מה מידת יכולתו האמיתית לאבטח את השטח, ומהם הצעדים שעליו לנקוט כעת, בהינתן העלייה המדאיגה בהיקף הפיגועים בשבוע החולף. יחד עם שב"כ, עליו לבחון כיצד לשפר את השיח והתיאום עם המתיישבים, כדי למנוע התנהגות מסוכנת מצדם. לראש שב"כ, דוד זיני, אמור להיות חלק מרכזי במאמץ הזה - גם בשל אחריותו לסיכול טרור פלסטיני וגם יהודי, וגם משום שהוא נתפס כמקובל יותר בקרב גורמים שצה"ל מתקשה להתנהל מולם.

חטיפת הנשק הובילה, כצפוי, לדרישה לשינוי מיידי של הוראות הפתיחה באש. נדמה שזה לא המקרה, וממילא ידי הכוחות אינן באמת כבולות כפי שמיהרו לטעון כמה פוליטיקאים לחוצי פריימריז. טענתם שהחיילים חוששים יותר מהפרקליטות מאשר מהאויב היא קשקוש: צה"ל ממעט לחקור ולהעמיד לדין חיילים גם במקרים שנויים במחלוקת, והפרקליטות הצבאית - בוודאי תחת ראשה הנוכחי - היא אויב רק במוחם המדומיין של מקוששי הלייקים.

בהמשך לכך נמתחה בסוף השבוע ביקורת על הרמטכ"ל, אייל זמיר. ח"כ אביחי בוארון מהליכוד האשים אותו בכך שהוא שבוי באותה הקונספציה, מכיל את הטרור ו"לוקח את כולנו לאותה תהום שהביאה אותנו ל-7 באוקטובר. אל תנהל את הטרור - תכריע אותו. אל תתנהל עם הרשות הפלסטינית - תשלול את יכולותיה המבצעיות", כתב.

העובדות, כמובן, שונות: צה"ל תוקף ביהודה ושומרון מדי לילה ומבצע מאות מעצרים בכל חלקי הגדה. הכוחות ביו"ש, בניגוד לטענת פוליטיקאים אחרים, לא צומצמו אלא הוגדלו בשני גדודים לפני הפיגוע, והם גדולים פי כמה מאשר בכל גזרה מבצעית אחרת - ולמי ששכח, צה"ל פועל בעזה ובלבנון. ובעיקר - ההחלטה שלא להכריע את הרשות הפלסטינית אינה צבאית אלא מדינית, כלומר של נתניהו. לו ירצה, ייתן את ההוראה, וזאת בלי קשר לעובדה שהרשות ואנשיה לא היו קשורים לפיגוע שלשום.

צה"ל מסתייג ממלחמה נוספת כל עוד חזיתות אחרות לא נסגרו, בוודאי כאשר מערכה נוספת באיראן עומדת על הפרק. ממילא אין לו את כוח האדם הנחוץ למלחמה כוללת ביו"ש, בין היתר משום ההיתר הגורף שנתנה הקואליציה להשתמטות חרדים. תחת ההקמה הסיטונאית של יישובים וחוות ביו"ש, הוא גם נדרש למאמץ אבטחה חסר תקדים במינימום כוחות. בחלק מהמקרים מדובר ביישובים שהחיכוך סביבם מובנה, ובאחרים בכאלה שהאוכלוסייה שמאיישת אותם מחפשת חיכוך - בין היתר באמצעות טיולים שגולשים לפאתי כפרים פלסטיניים, ולעתים למרכזיהם.

החיכוך בשטח והמחיר המדיני

הדברים צריכים להיאמר, גם אם הם נוחים פחות: הטיולים האלה ביו"ש, נטולי התיאום, הם מסכני חיים. קודם כול את חיי המטיילים. אחר כך את חיי הכוחות שמוזעקים למקום כדי להשליט סדר. וגם את חיי הפלסטינים. והם עלולים להצית אש גדולה, שממנה ישראל - או לפחות החלקים השפויים שלה - מנסה להימנע בשנים האחרונות.

היציאה לטיולים האלה, בתקופה כל כך נפיצה שבה צה"ל טרוד במלחמות מכל עבר ושבה גם רמת האיום ביו"ש גבוהה במיוחד, היא חסרת אחריות. היא נתפסת כפרובוקציה שמייצרת חיכוך עם הפלסטינים. ברוב המקרים זה מסתיים בכמעט; שלשום זה נגמר בפיגוע קשה. הדבר לא מנע גם אתמול מקבוצת יהודים להגיע לכפר תל ולהיכנס לתוכו - ללא תיאום, כמובן.

במקום להרגיע את הרוחות, ישנם בישראל גורמים - כולל בממשלה ובכנסת - שמבקשים לנצל את הטרגדיה כדי להאיץ את תהליך ההסלמה. הם מנצלים את העובדה שנתניהו תלוי בהם פוליטית וגוררים את ישראל אל סף תהום, ועל הדרך גם מסכנים אותה, שוב, בפשעי מלחמה.

ח"כ ניסים ואטורי מהליכוד קרא "למחוק את הכפר ממנו הגיעו המחבלים". השר בצלאל סמוטריץ' צייץ שהכפרים שמהם יצאו פיגועים צריכים להיראות כמו מחנות הפליטים בשכם ובטול כרם. הוא אמנם קבע כי "נדרש להרחיק את האוכלוסייה לשם הגנתה", כדי שלא להיחשב כמי שהכשיר פגיעה באזרחים, אולם על הדרך הכשיר למעשה גירוש - בדיוק הפשעים שישראל מואשמת בביצועם בעזה.

בשלהי העשור הראשון של המילניום הנוכחי, כאשר נבחר לראשות הממשלה בפעם השנייה, נדרש נתניהו לשאלה מה דחוף יותר עבורו: בושהר, כלומר הכור הגרעיני האזרחי שהושלם אז באיראן כמבוא לתוכנית הגרעין, או יצהר, אחד הסמנים הקיצוניים של ההתיישבות ביהודה ושומרון. נתניהו דחק אז בעולם לעצור את פרויקט הגרעין האיראני, והעולם דחק בנתניהו לקדם הסדרה עם הפלסטינים. "בין בושהר ליצהר אני בוחר בבושהר", השיב נתניהו לשומעיו.

גם כיום דוחק נתניהו בעולם לטפל באיראן, כדי למנוע את התגרענותה, אבל הבחירה כבר אינה כה מובנת בעיניו כפי שהייתה ב-2009. היד החופשית שהוא נותן לשותפיו בקואליציה מאיימת לסבך את ישראל לא רק במערכה מדממת, מורכבת ונטולת פתרון ביהודה ושומרון, אלא גם במערכה בינלאומית שתגביר את בידודה של ישראל ותרחיק את סיכוייה להתמודד עם הסוגיה האיראנית. אפשר להניח שטראמפ יבהיר לו זאת בפגישתם השבוע.