התרחישים שיכניסו את ישראל למערכה מול איראן

הסכם העקרונות בן 14 הסעיפים, שהושג לאחר מלחמת "שאגת הארי", הניח את הבסיס ל-60 ימי משא ומתן בניסיון להגיע להסדר ארוך טווח. עם זאת, הוא גם זרע את הזרעים למה שאנו עדים לו בשבועיים האחרונים – "מלחמת הורמוז הראשונה".

ההסכם כולל סעיפים רבים וריקים מתוכן המדברים על הכרה הדדית בריבונות ובשלמות טריטוריאלית (אפילו של לבנון), ומתמקד בעיקר במהויות ובדקויות הנוגעות לפתיחת מצרי הורמוז ולמעבר חופשי בהם, לשחרור כספים מוקפאים ולאישור ייצוא נפט איראני. מנגד, אין בו אף מילה על סוגיית הגרעין, על יכולות הטילים הבליסטיים או על הקשר של איראן לשלוחות הטרור באזור, ובראשן חיזבאללה.

הדרך למימוש הישגים בזירה הבינלאומית עוברת דרך טילים (מערכות צבאיות) ומילים (משא ומתן מדיני). לעיתים, כפי שקורה בימים אלו, נוצר שילוב בין השניים: המשא ומתן נמשך במקביל לתקיפות יומיות והולכות וגוברות של ארה"ב נגד יעדים ותשתיות באיראן. אך בעוד שלפחות פעם ביום נשמע קול מהבית הלבן המסביר עד כמה איראן רוצה בהסכם, ברור שארצות הברית רוצה בו לא פחות.

המערכה מתוחמת כעת למצרי הורמוז. ארה"ב תוקפת בעיקר מטרות בעלות קשר ישיר למצרים ולתנועה החופשית בהם, לצד סטיות חריגות לעבר תשתיות לאומיות "רכות" (כדוגמת גשרים ומסילות ברזל) המשמשות כאיתות צופה פני עתיד. איראן, מצידה, מגיבה בתקיפת בסיסים ומטרות אמריקניות באזור (כולל בירדן ובסעודיה), אך נמנעת מפעולה מול ישראל. כל צד מנסה לשמר את גבולות הגזרה הבלתי כתובים של המערכה: ארה"ב אינה תוקפת תשתיות לאומיות כבדות, ואיראן אינה מגיבה לעבר שטח ישראל.

כמה זמן עוד ניתן להמשיך בהחלפת מהלומות במתכונת הזו? זוהי שאלה מצוינת שאין לה תשובה ברורה. מתי מלחמת ההתשה על הורמוז תמצה את עצמה ותעבור שלב? התשובה הקלה היא כאשר הצדדים יצהירו על חזרתם לשולחן המשא ומתן, ואז תיווצר הפוגה עד להתגוששות הבאה, שאין ספק כי תגיע. מנגד, התשובה המורכבת יותר היא באמצעות הסלמה שתרחיב את המערכה ותחזיר את האזור כולו למצב של סוף מלחמת "שאגת הארי" (אפריל 2026) – שלב שעובר בהכרח דרך מעורבות ישראלית ישירה.

ישראל נוקטת עד כה גישה נכונה ופסיבית, אם כי נכון יהיה למתן את ההצהרות המתלהמות מצדה. איראן מודעת היטב לכוחם של צה"ל ושל חיל האוויר, ובמקרה זה נכון העיקרון של "מעשיך ידברו ולא מילותיך". זו העת לשמר רמת מוכנות וכוננות גבוהה לתגובה מיידית בהגנה, לצד מעבר מהיר להתקפה במקרה הצורך. לשם כך נדרשים מודיעין מדויק בזמן אמת והמשך שימור התיאום והקשר הישיר עם מפקדת סנטקום (CENTCOM) וכוחותיה בישראל ובאזור.

שלושה תרחישים מרכזיים עלולים להביא את ישראל למעורבות ישירה ולחזרה למעגל הלחימה:

הרחבת מעגל התגובה האמריקני: סטייה מתיחום מרחב התגובות הבלתי כתוב ותקיפת בנק מטרות חריג, כדוגמת יעד גרעין מרכזי (כמו אתר "הר המכוש" שלא טופל באף אחד מסבבי הלחימה הקודמים) - עלולה לאלץ את איראן להרחיב את תגובתה. הרחבת משפחת המטרות לתחומי הגרעין או פרויקט הטילים הבליסטיים עשויה להוות עבור איראן עילה לצירוף ישראל למעגל הלחימה.

טעות בהערכה (מיסקלקולציה): מצב שבו ישראל או איראן מפרשות באופן שגוי את מהלכי הצד השני, מתוך רצון להיות הראשונה שמפתיעה ומנחיתה מכת מנע.

ניצול שעת כושר ישראלית: זיהוי הזדמנות מבצעית מצד ישראל לפגיעה משמעותית ולהשלמת ההישגים הצבאיים ממלחמת "שאגת הארי". מהלך כזה יתבצע ביוזמתה ובתיאום עם ארה"ב, ויתמקד בעיקר במטרות בתחום הגרעין והטילים הבליסטיים.

ההרתעה הישראלית

לאיראן אין אינטרס יזום לצרף את ישראל למערכה, שכן היא מודעת היטב למשמעות ההתקפית של צעד כזה. אילו רצתה בכך, בסיסיה של ארה"ב בישראל ידועים ומתוקשרים (כמו נוכחותם של מטוסים מתדלקים רבים בנתב"ג וברמון).

קשה להעריך לאיזה כיוון תתפתח המערכה וכיצד יסתיים השלב הנוכחי. מה שברור הוא שמדובר רק בעוד פרק במערכה המתמשכת בין איראן לארה"ב ולמדינות האזור כולו.

הכותב הינו תת-אלוף (מיל'), לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי