ההקשר הכרחי להבנת מכתב הרמטכ"ל, המתריע מפני ההשלכות של חוקים אלה על צה"ל. הביקורת הפוליטית שהוטחה נגדו, כביכול סטה ממרחבי סמכותו, הציגה אותו כמי שמתערב בתהליכי החקיקה. אלא שהרמטכ"ל ממש לא התערב בתהליך החקיקה - הוא עשה את המוטל עליו במימוש אחריותו ליעילות הצבא, התלויה בבסיסה ביכולת מימוש צווי הגיוס. המוכנות להתגייסות לשירות סדיר ומילואים היא תופעה ישראלית ייחודית, שרחוקה מלהיות מובנת מאליה.
הרמטכ"ל כדרג מקצועי אמנם איננו נבחר ציבור, אך במכלול אחריותו הוא נושא באחריות לאומית לבניין הכוח הצבאי ולהפעלתו. מי שמצפה שבסוגיה כה משמעותית הוא יימנע מהבעת דעתו, בדרישה שיתמקד רק בתפעול הצבא, מבקש למעשה לצמצם את סמכותו ואחריותו כלפי העם והמדינה ללא יותר מאחריות של מנהל פס ייצור. בהבנה זו דחה יצחק רבין את מסקנות ועדת אגרנט, שהתעלמה מבסיס האחריות המשותפת החייבת להתקיים בין הנהגת הדרג הצבאי לבין הדרג המדיני.
בעומק הרחב, שני החוקים הנדונים מזמינים את החברה הישראלית לדיון חירום מחודש ביסודות הרעיון הציוני. ישנן שעות בחיי חברה ואומה שבהן שאלות רעיוניות ועקרוניות הופכות לשאלות קיום מעשיות. זה מה שעושה בשעה זו את הדיון לקריטי ביחס ליכולתה של מדינת ישראל להמשיך להתקיים.
כפי שמדינת ישראל אינה עוד מדינה בין המדינות - כפי שדוד בן גוריון חזר והדגיש כי יש לה ייעוד וייחוד בחובתה לגאולת ישראל וקיבוץ גלויות - כך גם צה"ל איננו עוד צבא של מדינה. הקמתו חוללה תפנית היסטורית בתנאי הקיום של העם היהודי. בהתאם לכך, מכתבו התייחס הן לצורך המעשי הדחוף בתוספת חיילים, והן ליסוד זהותו של צה"ל כצבא העם במדינה היהודית.
מגילת העצמאות מסתיימת בקריאה אל יהודי התפוצות "להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". מערכה גדולה זו מחייבת את כולם. בדיוק במקום הזה מתגלים שני החוקים כמערערים את יסודות הציונות. בוודאי רוב מובהק ממי שהצביע בכנסת נגד חוק לימוד תורה אינו מתנגד לערך לימוד התורה. בדברי אחי, הרב רא"ם, ראש ישיבת ההסדר בעתניאל, מסתכמת תמצית המחלוקת: "כל האומר אין לו אלא תורה - גם תורה אין לו".
שתי תפניות עקרוניות חוללה הציונות בחיי העם היהודי: הראשונה, בקריאה ליהודים לקום ולפעול למען גאולתם באופן שיחזיר את העם לקיום אקטיבי במציאות ההיסטורית. התפנית השנייה זיהתה את השינויים שחלו עם התקופה המודרנית במדע ובחברה ככלים חיוניים להקמת מדינה יהודית מודרנית ומשגשגת. כבר מראשית הציונות, החרדים התנגדו לתפניות אלה והסתגרו מפניהן. לעומתם, זכתה בשורת הציונות בתמיכתה המלאה של תורת הרב קוק, שזיהה תפניות אלה בהיסטוריה היהודית במלוא החיוב ונתן להן גיבוי דתי.
בן גוריון הדגיש במשנתו שהציונות אינה סיבוב פרסה למורשת היהודית, אלא שיבה למקורות. על ההתנגדות החרדית המדברת בשם המורשת היהודית אמר במועצת מפא"י ב-1941: "דבר אין לה עם היהדות של רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה, יהושע בן נון, משה רבנו".
ההתנגדות החרדית לציונות לא פחתה מאז. עם הקמת מדינת ישראל והתבססותה, התפתחו ושגשגו הקהילות החרדיות בזכות כל מה שהעניקה להן המדינה. ובכל זאת, התנגדותם לציונות לא רק שלא פחתה אלא אף התעצמה. מהמקום הזה יש לשפוט את סכנת החוקים שהתקבלו השבוע, כמערערים את היסוד הרעיוני ההכרחי להמשך קיומה והתפתחותה של מדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו