המלכוד האמריקני בין איראן ללבנון - והתקווה השקטה בישראל

ההסכם שנחתם אמש (שישי) בין ישראל ללבנון הוא הסכם טוב, על הנייר. הדרך למימושו ארוכה ורווית מהמורות, וניסיון העבר מלמד שהסיכויים שיצליח אינם גדולים.

ההסכם מחזיק 14 סעיפים, בדיוק כמו הסכם המסגרת שנחתם בשבוע שעבר בין ארצות-הברית לאיראן. הוא כולל מלים גדולות, שהן חלום של כל ישראלי (וגם של כל לבנוני) חפץ חיים: שלום, ביטחון, סיום הסכסוך, פתרון בעיות השורש בדרכים של הידברות - במו"מ ישיר, בתיווך אמריקני.

ההסכם נותן מענה לשלושה עניינים לפחות שהטרידו מאוד את ישראל. הראשון, החשש שצה"ל יידרש לסגת מלבנון מיידית, וחיזבאללה יתפוס את השטחים שיפונו. סוכם כי הנסיגה תהיה מדורגת, ובכפוף לתפיסת השטח על-ידי צבא לבנון. הלבנונים מתחייבים לפרק את "כל הקבוצות החמושות שאינן מדינתיות" מנשקן (השם המפורש חיזבאללה אינו מופיע בהסכם), ואת התשתיות שקשורות אליהן.

העניין השני הוא אמיתות התהליך. בישראל חוששים, על-סמך ניסיון העבר, שצבא לבנון יעשה חצי עבודה, במקרה הטוב, ובפועל ישמש כיסוי לחיזבאללה לשוב לשטח. ההסכם מחייב אימות של פעילות הלבנונים, תחת בקרה ופיקוח אמריקנים. נסיגות של צה"ל יבוצעו רק בכפוף להתקדמות התכנית, תוך שלבנון מתחייבת שלא לאפשר לאותן קבוצות חמושות שאינן מדינתיות לפעול בכל מקום בשטחה ואפילו לא לקבל כספים במישרין או בעקיפין.

העניין השלישי הוא הניתוק מאיראן. לבנון דוחה בהסכם את "טענותיה של כל מדינה" (כלומר איראן) ושל "כל גורם שאינו מדינתי" (כלומר חיזבאללה) להשתמש בכוח בשמה, ובעצם קובעת כי איראן פוגעת באינטרסים שלה. הקביעה הלבנונית הזאת שומטת, לפחות על הנייר, את הניסיון האיראני לכרוך בין הזירות. האיראנים קיוו לשמור על שליטתם האפקטיבית בלבנון ועל חיזבאללה כבעל-הבית בפועל במדינה, באופן שישמר עבורם איום קבוע על ישראל.

לצד שלושת העניינים המרכזיים האלה, עוסק ההסכם בכמה סוגיות נוספות שמטרידות את ישראל ולבנון. מהצורך (המובן מאליו) לזכות להגנה עצמית, דרך שיקומה של לבנון (גם באמצעות מדינות נוספות שארצות-הברית תגייס), ועד לעיסוק בסוגית העצורים והנעדרים (רמז לרון ארד). לא נפקדת גם התודה לנשיא טראמפ, שבוודאי ימהר להוסיף את ההסכם לרשימת הסכמי השלום שהוא מתגאה בהשגתם, גם אם רובם טרם הבשילו.

איראן תנסה לאתגר את ההסכם

כתמיד בהסכמים, גם הפעם המבחן יהיה ביישום בשטח. מאחורי המלים היפות מסתתרים המון סימני שאלה, שכמה מהם מחייבים הבלטה. העיקרי שבהם הוא יכולתה האמיתית של לבנון לעמוד בהתחייבויות שנטלה על עצמה. צבא לבנון אמור היה להשתלט על דרום המדינה גם לאחר הפסקת האש שסוכמה בנובמבר 2024, והוכיח אז שהוא אינו מסוגל (או אינו רוצה) לעשות זאת. גם אז האמריקנים היו בלופ, כשופטים, ולא הצליחו לקדם את העלילה לסוף חיובי. ההסכם כעת קובע כי לבנון תזדקק לסיועם של גורמים זרים כדי לעמוד בהתחייבותה. הוא לא מפרט באילו גורמים מדובר, וכיצד יפעלו. הפרטים האלה, שטרם סוכמו, יאפשרו אומדן להערכת סיכויי ההצלחה (או הכישלון) של ההסכם.

ההסכם גם לא מפרט לוחות זמנים לפעולה הלבנונית. הצדדים אמנם סיכמו להתחיל בפיילוט - של שטחים שצה"ל יפנה וצבא לבנון יתחיל לפעול בהם - אבל לא מעבר לכך. הנה מבחן ראשון: צה"ל שוהה כעת מצפון לבופור במרחב הכפר תבנית, שמתחתיו בנה חיזבאללה את תשתית הפיקוד והשליטה המרכזית שלו באזור. תחת ההסכם (והדרישה האמריקנית) מנוע צה"ל מלפעול בעצמו נגד התשתית הזאת, שנבנתה בהשקעה איראנית של מאות מיליוני דולרים. העניין יונח כעת לטיפולם של הלבנונים והאמריקנים.

לבנון גם מתחייבת בהסכם לפעול להוצאתן מחוץ לחוק של כל אותן "קבוצות חמושות שאינן מדינתיות". זה צפוי להיות עניין מורכב משום שלחלק מהקבוצות האלה - ובראשן לחיזבאללה - יש זרוע פוליטית שמייצגת עדה מרכזית בלבנון (השיעים) ומיוצגת בפרלמנט ובממשלה הלבנונית. חיזבאללה בוודאי לא יישב בשקט: מעבר להוצאת תומכיו לרחובות, הוא עשוי גם לפעול צבאית כדי לגרות את ישראל לתגובה, בניסיון להעלות את הסיכומים באש.

גם העניין האיראני נתון בסימן שאלה. טהרן תחפש בוודאי דרכים לשמר ולשמן את חיזבאללה גם בעתיד, אולם יש לה ביד מכשיר חזק יותר: המו"מ עם האמריקנים. סביר שטהרן תנסה להשתמש בו כדי לטרפד את ההסכם עם לבנון, והאתגר האמריקני יהיה להפריד בין הזירות. בישראל יקוו בוודאי שאיראן תשתגע ותקריס על ראשה גם את ענייניה-שלה, באופן שיביא לחידוש האיום הצבאי הישיר על השלטון בטהרן.

ואתגר אחרון: נשיא לבנון, ג'וזף עאון, שמוביל את החתירה להסכם מהצד הלבנוני, עלול להיות יעד מרכזי לחיסול מצד מתנגדי ההסכם, ובראשם חיזבאללה. צריך לקוות שזה לא יהיה ההסכם "שלו", אלא של לבנון - כולל בסיס תמיכה ציבורי ופוליטי רחב שיאפשר את קידומו.

מה יקרה כשטראמפ יתאהב בהסכם?

ואחרי כל זה, לסיכויים. ישראל ולבנון למודות הסכמים שלא היו שווים את הנייר שהן חתמו עליו. מההסכם שגובש עם ממשלת ג'ומייל בשלהי החלק הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, שלא הוביל לדבר (פרט לרצח הנשיא הלבנוני); דרך החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם שסיימה את  מלחמת לבנון השניה, ולמעשה אפשרה את התעצמותו המואצת של חיזבאללה ואת הפיכתה של דרום לבנון לחיזבאללהלנד; ועד, כאמור, להסכם שהושג לפני כשנה וחצי, ולא יושם.

ישראל מבטיחה לעצמה כי תוכל להישאר בלבנון אם ההסכם לא ייושם, אבל החיים עלולים ללמד אחרת. לטראמפ יש פתיל קצר, ונטייה לראות בתבשילים חצי אפויים מעדני גורמה. הוא עלול לנסות לזרז עניינים, ולכפות על הצדדים פעולות שונות. והנה הדילמה: האם להתקדם מהר בניסיון לקבוע עובדות בשטח, גם אם חלקיות, או לפעול באיטיות תוך נטילת סיכון שבכל רגע מישהו, או משהו, עלול לטרפד הכל.