רצועת הביטחון 2.0? הלקחים מהעבר שצה"ל לא יכול להרשות לעצמו לשכוח

גם ראש הממשלה בנימין נתניהו וגם שר הביטחון ישראל כ"ץ חזרו והכריזו כי צה"ל ימשיך להחזיק ברצועת הביטחון בלבנון. בניסוח של נתניהו, ניתן פתח לגמישות בהוספת האמירה "ככל שיידרש".

הרמטכ"ל שמכיר היטב את מכלול האיומים שעימם התמודד צה"ל ברצועת הביטחון כפי שהתקיימה עד לנסיגה בשנת 2000, מקפיד הפעם להימנע מהכינוי "רצועת ביטחון" ומעדיף במקומו את הכינוי "מרחב אבטחה". 

בהערכתו המקצועית הבהיר כי כל עוד ימשיך חיזבאללה להתקיים ולפעול בלבנון כארגון חמוש, תמשיך להידרש נוכחות צה"ל במרחב האבטחה על אדמת לבנון כתנאי להגנת היישובים על קו הגבול מפני איום הפשיטה וירי הנ"ט.

בנסיבות אלה מומלץ לפיקוד הצפון ללמוד מחדש את לקחי שנות השיא של הלחימה ברצועת הביטחון 1995-2000. הלקח העיקרי הוא שהחזקת רצועת הביטחון לכשעצמה, אינה מבטיחה ביטחון ליישובי הצפון. התסכול שנבע אז מתחושת חוסר התוחלת המערכתית מהמשך השהייה בלבנון , היה המניע העיקרי לנסיגה.

גם אז כמו בימים אלה האיום התבטא בשתי מגמות פעולה של חיזבאללה. הראשונה ביטאה לחימת גרילה לפגיעה בכוחות צה"ל שפעלו במרחבי רצועת הביטחון והשנייה בירי רקטות על יישובי הצפון.

נקודת התורפה של צה"ל

השילוב בין שתי המגמות הופעל אז בהקשר מערכתי בניצול מתוחכם של הזדמנויות שכביכול נתנו לחיזבאללה את הצידוק לירי על אזרחי ישראל כתגובת נגד לפעילות צה"ל בלבנון, כמו לדוגמה תגובת נגד לפגיעת צה"ל באזרחים לבנוניים.

במילכוד הזה, היו אלה טעויות הפעולה של כוחות צה"ל וצד"ל, שהוצגו כאחראיות לתגובת חיזבאללה כנגד אזרחי ישראל.

בכל הממדים שביטאו אז את לחימת הגרילה של חיזבאללה כנגד כוחות צה"ל, באה לביטוי נקודת התורפה של כוח צבאי הפועל להחזקת מרחב כבוש ללא מומנטום התקפי.

אסון המסוקים בפברואר 1997, בו נהרגו 73 לוחמים, הגביר אז את תחושת התסכול. האסון נבע ביסודו מהתגברות איום המטענים בצירי התנועה, מה שהביא להחלטה לצמצם את תנועת השיירות ולהעביר את הלוחמים למוצבים הרחוקים בדרך האוויר.

אובדן השליטה של צה"ל באבטחת הצירים נבע אז ממחסור קבוע בסדר הכוחות שהוקצו לרצועת הביטחון. קשיים בסיסיים אלה  מוכרים היטב לרמטכ"ל והנחו אותו להתווית קווי המרחב הצהוב של מרחב הביטחון, במגמה להימנע ככל הניתן משיבה לנקודות התורפה שנחשפו בימי רצועת הביטחון.

יותר מכל יש להכיר במלכוד האסטרטגי שלכד באותן שנים את תפיסת הביטחון הישראלית בגזרת לבנון. בתחכום מנוהל היטב הצליח חיזבאללה לעורר ספק ביסוד התכלית להחזקת רצועת הביטחון.

כאשר עצם שהיית צה"ל על אדמת לבנון נראתה שוב ושוב כסיבה להעדר הביטחון לתושבי הצפון. בתנאים אלה, מתוך ההרתעה שהשיג חיזבאללה, והדאגה לביטחון אזרחי הצפון, הוגבלה יכולתו של צה"ל לבטא יוזמה התקפית בשימוש במרכיבי עליונותו.

בעת הזו, נכונה הערכת הרמטכ"ל על חיוניות המשך נוכחות צה"ל במרחב האבטחה בלבנון, אבל לקחי העבר מחייבים הסתגלות גמישה ויצירתית למגמת לחימת הגרילה של חיזבאללה שלא תחדל עד שיפורק מנשקו.