לא למדנו כלום: האגדה האורבנית שישראל מתעקשת לשמר בצפון

אחד השקרים הבוטים ביותר המסופרים כיום לציבור הישראלי הוא הטענה שממשלת לבנון יכולה בתנאים מסוימים לפרק את חיזבאללה מנשקו. מדובר באגדה אורבנית שהפכה לחלק מרכזי במציאות המדומה שממשלת ישראל עמלה לבנות מול אזרחיה בכל הקשור ללבנון.

ההנהגה הישראלית משדרת, במישרין ובעקיפין, כאילו מדובר ביעד בר־השגה, באיזו דרך מדינית שיש לה מוצא וכתובת. בפועל, לצערנו אין לכך כל בסיס במציאות.

הטראומה של 7 באוקטובר היתה אמורה ללמד אותנו לקח בסיסי: אסור לבנות מדיניות על משאלות לב. גם חלקים גדולים מהתקשורת הישראלית לא הפנימו דבר. במקום לבחון את המציאות כפי שהיא, הם ממשיכים להדהד מיס־קונספציות של דרג מדיני וצבאי.

הציבור הישראלי נחשף שוב ושוב לסיפורים על "חיזוק המדינה הלבנונית", על "צבא לבנון שייקח אחריות" ועל "תהליך הדרגתי של פירוק חיזבאללה", בעוד העובדות מצביעות בדיוק לכיוון ההפוך.

חיזבאללה אינו תקלה זמנית בהיסטוריה של לבנון. הוא שם כדי להמשיך להיות שם. הוא נהנה מחסות איראנית, בנה יכולות צבאיות העולות באופן ניכר על אלו של צבא לבנון, והוא חלק בלתי ניתק מהמערכת הפוליטית במדינה. מי שמציג את ממשלת לבנון כגורם המסוגל לפרק את הארגון מנשקו מתעלם מהמציאות הלבנונית כפי שהיא קיימת כבר עשרות שנים ומתרגם מציאות שחורה לחלומות ורודים.

טעות אסטרטגית

השקר הזה מוליד טעות אסטרטגית חמורה אף יותר: בכל המגעים המתקיימים בין ישראל ללבנון ישראל חוזרת ומדגישה את המסר היחיד שביירות, טהרן ואנקרה מעוניינות לשמוע: לישראל אין תביעות טריטוריאליות בלבנון. זהו משפט הפתיחה הישראלי בכל דיון. קשה להיזכר מתי ניהלנו משא ומתן כה שלומיאלי שבו מיהרנו להודיע מראש על הוויתור המרכזי עוד לפני שהחל הדיון המהותי. נראה שהמו"מ עם לבנון עוד יירשם בספרי ההיסטוריה כאחד משיאי מצעד האיוולת של הדיפלומטיה הישראלית.

מדהים כיצד ישראל מסנדלת את עצמה מרצון ונתפסת על גרסה היסטורית שעוד תלווה אותנו שנים קדימה. ישראל מוותרת מראש וללא תמורה על כל אפשרות לתיקוני גבול, אך במקביל מוכנה לדון במנגנונים שכביכול יובילו לפירוק חיזבאללה - תוך ידיעה מלאה שהדבר אינו צפוי לקרות. התוצאה ברורה: פירוק חיזבאללה לא יקרה, אך הלחץ הבינלאומי לנסיגה ישראלית מ'רצועת ביטחון' זמנית יישאר.

ברגע שישראל הכריזה שאין לה כל תביעה טריטוריאלית, היא מותירה לעצמה מרחב תמרון אפסי מול פתרון כפוי שיחזיר אותה לקווי שביתת הנשק, בעוד הצד השני ימשיך להפר את הפסקת האש המדומה, הפרות שהיו במשך שנים בעבר, ויימשכו בסבבים עוד שנים רבות קדימה.

צריך לומר את האמת, גם אם היא אינה נוחה: לישראל אין יכולת להגן על יישובי הצפון מתוואי הגבול הנוכחי. בעת מלחמה עם חיזבאללה ישראל נאלצת לפנות יישובים על קהילותיהם ולדלל אוכלוסייתה בגבול, או לחלופין לשוב ולהסתער על הגבעות הלבנוניות החולשות על יישובים אלה תוך תשלום חוזר ונשנה של דמים.

ישראל היתה צריכה לנצל את המציאות החדשה שנוצרה לאחר המלחמה כדי לייצר משוואה אסטרטגית אחרת לחלוטין, בפרט בשיח מול האמריקנים. ארה"ב קשובה לצורכי רוסיה בדבר שינויי גבול מול אוקראינה, היא מנהלת שיח טריטוריאלי על גרינלנד, תעלת פנמה והאזור הארקטי. בעידן זה מדהים איך ישראל לא השכילה להעלות מהיום הראשון של חילופי האש בגבול הצפון דרישה לתיקוני גבול שיאפשרו להגן על תושבי הצפון גם בשעת מלחמה ולא רק במהלך הפסקות האש.

לשנות קונספציה

המצב שמסתמן בלבנון מחייב את הכפפת האסטרטגיה המדינית למציאות ולא למשאלות הלב: חיזבאללה ימשיך להתקיים ככוח צבאי בלבנון עוד שנים רבות, ולכן לישראל יש תביעות טריטוריאליות לגיטימיות הנובעות מצורכי ביטחון והגנה עצמית. לא תביעות זמניות - תיקוני גבול קבועים לקו "שביתת הנשק" שלא עמד במבחן היסטורי.

איראן מתעקשת לשמר את חיזבאללה; ממשלת לבנון אינה מסוגלת לפרקו; צה"ל אינו יכול או אינו מורשה להתמודד עימו; לא ברור אם ממשלת לבנון תשרוד, אבל ברור שחיזבאללה יישאר בלבנון לשנים רבות. זו צריכה להיות נקודת המוצא של כל דיון.

גם במובן הטקטי ישראל כושלת לוגית: המענה האוטומטי ש"אין לישראל שום תביעה טריטוריאלית בלבנון", אפילו אחרי מה שהתרחש בשלוש השנים האחרונות בגבול הצפון, הוא זה שמבטיח שלא יופעל כל לחץ אמיתי, לא ערבי ולא אמריקני, להתמודד עם חיזבאללה.

קוצר הראות של מקבלי ההחלטות בישראל משקף בעיה עמוקה יותר: חוסר הבנה של כללי המשחק החדשים במזרח התיכון. טורקיה, איראן ושחקנים אזוריים אחרים פועלים מתוך תפיסה כוחנית ארוכת טווח. הם יוצרים עובדות, משנים כללי משחק וממנפים כל הישג קטן לטובת המערכה הבאה. ישראל, לעומת זאת, נותרת לעיתים השחקן היחיד באזור שממשיך לשחק לפי כללי המשחק של אתמול. הרעיון המסדר של ישראל בכל הקשור ללבנון מתומצת במשפט "שקט ייענה בשקט". אין פה פריצת דרך מחשבתית מאז מלחמת לבנון השנייה, למרות המחירים ששילמנו.

הגיע הזמן להחליף את החשיבה האוטומטית הישראלית: אם לבנון בוחרת להמשיך לחיות לצד מיליציה איראנית חמושה, ואם היא אינה מסוגלת או אינה רוצה לפרק אותה, הרי שהמציאות שנוצרה מחייבת גם שינוי בהנחות היסוד הישראליות. מי שמתעקש לשמר את האיום אינו יכול לצפות שהגבול יישאר מקודש.

זו אינה עמדה קיצונית, אלא הכרה במציאות. תפקידה הראשון של הממשלה הוא להגן על אזרחי ישראל - ולא לתת ללבנון להתחמק מבעיה שהיא אינה יכולה לפתור.