מה אומרים לחברים טובים שגידלו ילד מגיל אפס וכעת הוא איננו?
את נוה חבשוש ז"ל, ואת הוריו הנפלאים עינב וחיים, אנחנו מכירים 20 שנה. כזוגות בתחילת החיים הם ואנחנו עברנו לגבע בנימין (אדם). הילדים למדו באותם בתי ספר, התחנכו באותו סניף, וביחד הפכו מתינוקות לאנשים.
חיים, אביו של סמ"ר נוה חבשוש: "על מה אנחנו נלחמים שלוש שנים? בואו נבחר לראות את הטוב"//השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים
אני זוכר את נוה פותח וסוגר את מעבר החציה במשמרות הזה"ב, את בר המצווה שלו, את עיניו הגדולות, החומות והתמימות, שהוליכו אותו במסע חיים אידיאליסטי. "כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות, לשגשג ולטייל בארץ", כך אומר חיים אביו בעוצמה מהולה בכאב. חיים שלמים שנגדעים באחת, למען המטרה הכי נעלה שיש. או כפי שכתב נוה בעצמו במחברות שעינב גילתה בליל שבת, "אני גם מאמין שאם כבר למות, אז בשביל הארץ שלנו, אבל בקרב" (מתוך יומן מסע משואה לתקומה).
אין מה לומר לאם שכולה. רק להקשיב, לדמוע, להחזיק את היד ולקוות שהזמן ירפא ולו מקצת הכאב. חיים ועינב הם אנשים של לב. ולכן לא פלא שכבר מיום שישי בבוקר, עוד לפני שהתחילה השבעה, המונים מכל רחבי הארץ באו לחבק ולחזק אותם. האהבה הפשוטה שלהם למי שפגשו בדרך כעת חוזרת אליהם, ולשתי אחיותיו של נוה. אולי יש גם בכך מקצת הנחמה.
קציני צה"ל, שחלקם חברים אישיים של חיים המשמש סמח"ט יפתח, הגיעו לביתו וסיפרו שנוה נהרג בעיצומה של התקפה מוחצת מצפון לליטני. נוה, מפקד הגדוד סא"ל דור גדליה בן שמחון (דבש), וחבריו לטנק, ליאב כבביה ויואב קליין, עמדו בקצה החוד של כוח שחשף רשת תת־קרקעית ענקית של חיזבאללה ברכס עלי טאהר. הגרסה הרשמית אומרת שהמחבלים הפרו את הפסקת האש. מותם של חמשת החיילים בלילה אחד חיזק במקום מסוים את התחושה שידו של האויב על העליונה.
הישגים משמעותיים
אך נדמה שהתמונה המלאה קצת שונה. לצה"ל היו הישגים משמעותיים בתקופה שכונתה "הפסקת אש". שכן גם בכפר מג'דל זון, בעומק של כ־10 קילומטרים בתוך לבנון, חיילינו ממשיכים לקלף את חיזבאללה מיכולותיו. כלומר, לדאבון הלב איבדנו לא מעט חיילים ובהם נוה, אבל המחיר שנגבה מהאויב, והמשך כתישתה של השלוחה האיראנית, שפעם היתה המאיימת ביותר על ישראל, נמשכים.
זה לא מחזיר את נוה, אבל מבהיר מדוע איראן עושה כל שביכולתה להגן על חיזבאללה, שמזמן הפך להיות צל על עצמו. טהרן מבינה שכל עוד צה"ל פועל די בחופשיות בלבנון, זרוע נוספת של התמנון שלה מתרסקת. כדי לעצור את התהליך הזה, וכדי להגדיל את הפיצול בין טראמפ לנתניהו, האייתוללות שבים ולוחצים על הנקודה הרגישה של טראמפ - מצר הורמוז. הם הבינו שבפרט בגלל החשש להפסיד את בחירות האמצע, הנשיא חייב להוריד את מחירי הנפט. לכן, לפחות רטורית, הם מתנים את פתיחת המצר בנסיגה ישראלית מלבנון.
הישראלים וגם נתניהו סבורים שדרישה כזו היא "קו אדום מבחינתה של ישראל", כפי שאומר גורם מדיני. או כדברי נתניהו עצמו, "נישאר ברצועת הביטחון בדרום לבנון ככל שיידרש כדי להגן על תושבי הצפון ועל אזרחי המדינה כולה. אני עומד על כך בתוקף, ושום דבר לא ישנה זאת".
התנגשות אינטרסים
עמדה זו תתנגש במוקדם או במאוחר ברצונות של דונלד טראמפ. אם האיראנים יעמדו על החיבור שבין פתיחת המצר לבין נסיגה מלבנון, הקרע עם הנשיא יהיה גדול עוד יותר. בנקודה קריטית זו לביטחון ישראל היה ראוי שראשי האופוזיציה יתגברו על הפוליטיקה הקטנונית ויאמרו בקול ברור כי נסיגה ישראלית מלבנון לא באה בחשבון.
אמירות כאלה בהחלט יובאו בחשבון על ידי הגורמים הרלוונטיים בבית הלבן. אך יש דבר מה נוסף שניתן לעשות. צה"ל נמצא בלבנון משום שאיראן מפעילה במרחב שני ארגונים שמאיימים על יישובי הצפון. הראשון הוא כמובן חיזבאללה. השני הוא "חטיבת האימאם חוסיין". על פי פרסומים, חטיבה זו מורכבת בעיקר מסורים ומעיראקים, כלומר זרים ללבנון. כל עוד הם אינם יוצאים מהמדינה שאינם שייכים לה, וממשיכים לסכן את ישראל, אין שום סיבה שצה"ל יעזוב.
אם לשפוט על פי ההיסטוריה שלו, טראמפ לא רק אוהב את ישראל, מעריך את נתניהו ומתעב את איראן - הוא גם מכבד מנהיגים שעומדים על האינטרסים של ארצותיהם. לטראמפ יש סגנון קיצוני. הוא פעל בכל הכוח נגד איראן, וכעת הוא הולך בדרך הפוכה של התקרבות כביכול לאיראן. בשני המקרים הוא יוצר רושם של מי שהולך עד הסוף.
עד לא מזמן הכיוון של הנשיא היה נוח לישראל. כעת אנו אלה שסופגים את מחירי ההתהפכות.
ועדיין יש לזכור, שדונלד טראמפ הוא הנשיא הפרו־ישראלי הגדול ביותר אי־פעם. כרגע הוא נקלע לפינה שמחייבת אותו להתפשר על חשבון ישראל. ואולם, ניתן לשער שהוא רק גורר זמן עד לבחירות האמצע בנובמבר. זה אומר שלישראל מחכים ארבעה חודשים קשים. לאחריהם יש סיכוי שהנשיא יתהפך בחזרה. עוד לא אבדה תקוותנו.
