בין ברית למשבר: ישראל מאבדת את רשת הביטחון האמריקנית

בתקופת כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ בבית הלבן, 2021-2017, נראה היה שהשותפות האמריקנית־ישראלית, שחוותה שמונה שנים עמוסות חיכוכים בעידן אובמה, זכתה לימי עדנה ושדרוג אסטרטגי. ביטוי לכך ניתן, בין היתר, בהחלטות להעביר את השגרירות לירושלים, לפרוש מארגוני האו"ם שהפגינו יחס עוין לישראל, ומעל לכל - לכונן ציר בלימה והרתעה משותף מול טהרן.

ואכן, שתי בעלות הברית גיבשו קו לעומתי בלתי מתפשר כלפי מדיניותו הפייסנית של אובמה, והתנתקות טראמפ מהסכם הגרעין עם איראן ב־2018 היתה בעידודה ובברכתה של ישראל.

שותפות זו, במובנים האידיאולוגי והאסטרטגי ("היחסים המיוחדים"), שבה להיות סממן מרכזי מייד לאחר השבעתו השנייה של טראמפ ב־20 בינואר 2025, והגיעה לשיאה ביוני 2025 ובפברואר 2026 - כאשר שתי המדינות יצאו יחדיו למערכה נגד מתקני הגרעין, מאגרי הטילים הבליסטיים ותשתיות צבאיות חיוניות של המשטר האיראני.

האידיליה התאדתה

לא חלפו אלא חודשים ממה שהצטייר כפסגת שיתוף הפעולה - והתמונה השתנתה לחלוטין. את מקומו של התיאום תפסו מחלוקות חוזרות ונשנות - ונתניהו ננזף שוב ושוב על ידי שותפו הבכיר, שכפה עליו לעצור את המתקפה ולהימנע מתגובה גם על ירי טילים איראניים על שטח ישראל.

האידיליה התאדתה בעקבות תמורה עמוקה בתפיסת האינטרס הלאומי האמריקני. את הציפייה האמריקנית לניצחון מהיר, שטופחה על ידי ישראל, תפסה מציאות מאתגרת הרבה יותר: המשטר האיראני, חרף המהלומות הכבדות שספג, שרד ושיבש את שוק האנרגיה העולמי באמצעות סגירת מצר הורמוז. טראמפ, שנתקל להפתעתו במכשול שאיים להכניס את אומתו לסחרור אינפלציוני ערב בחירות האמצע, פנה לאיתור נתיבי התנתקות מהמערכה. נתניהו, לעומת זאת, ביקש להמשיך בלוחמה עד להסרה המוחלטת של האיום הגרעיני והטילי (מה שהיה מחזק את מעמדו כמנהיג נחוש ונועז בשנת הבחירות לכנסת).

מחלוקת חריפה נוספת פרצה בסוגיית הקישור בין הגזרה האיראנית לחזית הלבנונית, כאשר הבית הלבן השלים למעשה עם ההגדרה האיראנית של שני המישורים כמכלול אחד. כך קרה שמסכת של אילוצים הפכה כמעט באבחה אחת את ישראל בעיני טראמפ מנכס חיוני לנטל מכביד. שאיפתו למנוע משבר כלכלי מסוכן ותהליך אינפלציוני מואץ, בד בבד עם רצונו להתמקד - ללא רעשי רקע מטרידים - באירועים ובמופעים ססגוניים ותורמי מוניטין כגון אירוח המונדיאל, חגיגות יום הולדתו ה־80 וחגיגות 250 שנה לעצמאות אומתו, ובעיקר חששותיו מתבוסת מפלגתו בבחירות האמצע לקונגרס - הפכו את ישראל למכשול שעלול היה להקשות עליו להתקדם להסכם: הפסקת האש ופתיחת הורמוז, בתמורה להפסקת המצור הימי האמריקני והזרמת כספים מוקפאים לטהרן.

כך מצא נתניהו את עצמו חשוף ונטול רשת הביטחון הפנים־אמריקנית, שסייעה לישראל בעבר לחסום יוזמות שנתפסו כפוגעות באינטרסים החיוניים שלה. לשם השוואה: ב"משבר המים" הדרמטי שפרץ בספטמבר 1953 כפה הנשיא אייזנהאואר על ישראל להפסיק את עבודות התשתית לבניית "המוביל הארצי" עתיר החשיבות - תוך השעיית כלל הסיוע הכלכלי - ללא התנגדות פנים־אמריקנית של ממש.

חזרה לימים הקודרים

כך אירע גם בשלהי מבצע קדש ב־1956, שבו הכריח אייזנהאואר את ישראל לסגת מחצי האי סיני אל הגבול הבינלאומי ללא תמורה ממשית כלשהי, בעקבות איומים סובייטיים ורצון אמריקני למנוע הסלמה. מבחינה זו, חזרה היום ישראל במידה מסוימת במנהרת הזמן לאותם ימים קודרים שבהם טרם גובש בסיס התמיכה הדו־מפלגתי הרחב שהגן עליה בעבר.

התרחקותה המואצת של המפלגה הדמוקרטית, בד בבד עם התנהלות הפלג הבדלני במחנה הרפובליקני ושחיקת בסיס התמיכה הציבורי הכללי, שמטו ממנה עוגן חשוב. לנוכח רתיעתו של נתניהו מעימות ישיר עם טראמפ, השלמתו החוזרת עם הוראות וושינגטון היתה בלתי נמנעת - כפי שניתן היה לראות עוד ב־2015, כשניסיונו לסכל את הסכם הגרעין של אובמה עם איראן נחל כישלון.

ומה צופן העתיד? על רקע פרגמטיות טראמפ, אפשרי שישאף לפייס את נתניהו - שיתוף ישראל בגיבוש הסכם הקבע עם איראן, והכרה בזכותה של ישראל לנוכחות בדרום לבנון. אך גם אם יעשה כן, לא יהיה בכך כדי לבלום את הסחף העמוק ברמת התמיכה הציבורית ושל הקונגרס - סחף שיקשה על ישראל יותר ויותר לכונן מחדש את רשת הביטחון הפנים־אמריקנית שהגנה עליה בשעות המשבר.