איראן תקבל מיליארדים, אבל החשבון האמיתי גדול בהרבה | פרשנות

רוב תשומת הלב מתמקדת, באופן מובן, בסוגיית הגרעין, בלבנון וביכולת ייצור הטילים הקונבנציונליים של איראן. אך יש ממד נוסף הראוי לבחינה מדוקדקת יותר: הממד הפיננסי. על פי דיווחים, ההסכם יחייב את ארצות הברית לשחרר 24 מיליארד דולר בכספים איראניים שוושינגטון מנעה בעבר מטהרן גישה אליהם, כאשר 12 מיליארד דולר, לפי הדיווחים, יהיו זמינים מראש. על פניו, הדבר נראה כוויתור גדול. הוא מציג את ארצות הברית כחלשה ונראה כמי שמעניק למשטר האיראני חבל הצלה פיננסי משמעותי.

אך כאשר בוחנים זאת בהקשר הרחב יותר של השנה האחרונה, התמונה נראית שונה למדי. ההערכה היא כי העלויות הישירות והעקיפות שנגרמו לאיראן במלחמת 12 הימים ביוני 2025 היו בין 24 מיליארד ל־37 מיליארד דולר – כ־6% עד 9% מהתוצר המקומי הגולמי השנתי של איראן.

באשר למלחמת 2026, הידועה בארצות הברית כמבצע Epic Fury ובישראל כמבצע "עם כלביא", בסוף אפריל העריכה הקרן להגנה על הדמוקרטיות כי עלות המלחמה עד לאותה נקודה עמדה על 144 מיליארד דולר.

הדבר הגיוני בהתחשב בכך שמלחמת 2026 כללה כ־40 ימי לחימה אינטנסיביים, לעומת 12 ימים בלבד בשנת 2025. על בסיס משך הזמן בלבד, מדובר בעלות גבוהה בערך פי שלושה – בטווח שבין 75 מיליארד ל־111 מיליארד דולר.

יתר על כן, משך הזמן אינו הגורם הרלוונטי היחיד. מלחמת 2026 הייתה גם אינטנסיבית יותר. בניגוד למלחמת 12 הימים, היא כללה פעולה משותפת של ארצות הברית וישראל, כלומר הופעל כוח רב בהרבה על בסיס יומי. קשה לחשב זאת במדויק, אך גם לפי הנחה שמרנית שלפיה רמת ההרס היומית עלתה ב־60% ולא הוכפלה, העלות הכוללת לאיראן של מלחמת 2026 הייתה נעה בין 120 מיליארד ל־180 מיליארד דולר.

ביחד, אם כן, ייתכן ששתי המלחמות עלו לאיראן בין כ־145 מיליארד ל־215 מיליארד דולר. במילים אחרות, מיוני 2025 ועד יוני 2026, העלות המצטברת של מלחמות אלה עשויה להסתכם ב־38% עד 57% מהתמ"ג השנתי של איראן.

איראן עצמה טענה בפומבי כי מלחמת 2026 עלתה לה 270 מיליארד דולר. יש להתייחס לנתון זה בזהירות. ייתכן מאוד שהוא מנופח לצרכים פוליטיים ודיפלומטיים, במיוחד בהקשר של דרישות לפיצויים. אך גם אם מפחיתים ממשמעות הנתון שטהרן עצמה מציגה, הנזק הכלכלי כמעט בוודאות היה חמור.

בהקשר זה, 24 מיליארד דולר אינם סכום חסר משמעות. הם יקלו חלק מהלחץ הפיננסי המיידי על המשטר. הם עשויים לסייע בייצוב המטבע, בתשלום משכורות, בחידוש מלאי של יבוא חיוני וברכישת זמן פוליטי. אך הם לא יתקרבו לפצות את איראן על ההפסדים שנגרמו לה במהלך השנה האחרונה.

זו הנקודה המהותית. המלחמות החריפו את הדילמה המרכזית של המשטר בין "תותחים" ל"חמאה". כעת יש פחות כסף לחלוקה. או שאיראן תפחית את ההוצאה הצבאית, לרבות תוכניות הטילים שלה ותמיכתה בשלוחות האזוריות, או שהיא תקצץ בהוצאה האזרחית הפנימית, שיכולה הייתה לשמש להקלה על המצוקה הכלכלית החמורה במדינה.

נראה כי מתח זה עומד בלב הפער ההולך ומתרחב בין דמויות מרכזיות במשמרות המהפכה מצד אחד, לבין מנהיגים אזרחיים ודתיים בעלי השפעה מצד שני. הראשונים נותרו מחויבים לשימור טווח הפעולה הצבאי והאסטרטגיה האזורית של איראן. האחרונים מודאגים מהיציבות הפנימית, מזעם הציבור ומלגיטימיות המשטר.

יש להם סיבה טובה לכך. מאז מלחמת 12 הימים ביוני 2025 ועד היום עמדה האינפלציה בממוצע על כ־80%, ובאפריל חזתה קרן המטבע הבינלאומית אינפלציה שנתית ממוצעת של קרוב ל־70% בשנת 2026.

המסקנה מכך ברורה: יש לשמר את הלחץ הכלכלי על המשטר האיראני.

גם בתרחיש הטוב ביותר, אין זה סביר שהסכם כלשהו יביא להפסקת ייצור הטילים הקונבנציונליים של איראן או לתמיכתה בשלוחות ברחבי האזור. משום כך, חיוני שלא להסיר את מערך הסנקציות המגביל את הכלכלה האיראנית.

העברת מזומנים חד־פעמית היא מדיניות רעה. היא מעניקה למשטר מרווח נשימה, אך אינה משקמת את מצבה הכלכלי של איראן.

הסרת הסנקציות תהיה מזיקה הרבה יותר. היא תאפשר לכלכלה האיראנית להתאושש לאורך זמן, תפחית את הלחץ שנוצר בשל דילמת "תותחים או חמאה", ותעניק למשטר את המשאבים הדרושים לו כדי לבנות מחדש את יכולתו הצבאית ולהחיות את הפרויקט האזורי שלו.

לפיכך, הסוגיה המרכזית אינה 24 מיליארד הדולר. השאלה היא האם ארצות הברית ובעלות בריתה ישמרו על המנוף הכלכלי שהמלחמות יצרו. העברת מזומנים לטהרן היא טעות. מתן אפשרות לאיראן להיחלץ מלחץ כלכלי מתמשך יהיה כישלון אסטרטגי.

פרופ׳ ג׳ונתן ריינהולד, חוקר מדיניות חוץ במחלקה למדעי המדינה ובמרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן