תסתכלו לנו בעיניים: אנחנו, הלוחמים בלבנון, יודעים שזה הולך להתהפך ברגע

אי אז ב־2024 החלו דיבורים על הגבלת מספר ימי המילואים. שרטטו מתווים, הבטיחו שרק נסיים עם עזה ולבנון ותכף חוזרים לשגרה. מאז, נשארנו בעיקר עם מילים – ועם מאות ימי מילואים נוספים. בצה"ל, בדרג המדיני ובעצם כולנו, מבועתים מהמחשבה לחזור לקונספציית השישי באוקטובר. לכן, רצים להחזיק חזק את כל הגזרות במקביל. אולי פשוט אין ברירה, אבל התוצאה עבורנו ברורה: אנחנו עושים שוב ושוב מאות ימי מילואים. עוזבים את הבית פעם אחר פעם, מתייצבים בגאווה בלי לשאול שאלות – אך העומס כבר מזמן חצה את גבול ההיגיון.

השבוע שמעתי על שני אנשי חינוך שהודיעו להם שבשנה הבאה הם כבר לא יהיו מחנכי כיתה. הם ילמדו מקצוע כלשהו, אך לא יוכלו להמשיך בתפקידם. קשה להאשים את המערכת: פשוט אין ברירה, שום כיתה לא יכולה להחזיק מעמד עם מחנך שנעלם ליותר מ־100 ימים. סיפרו לי גם על חבר אחר שאמנם לא פוטר, אבל פשוט לא קודם. אין לו שום סיכוי לצאת מהמשבצת שבה הוא תקוע מאז השבעה באוקטובר; הוא לא מתקדם מקצועית, ולבוס פשוט לא משתלם להשקיע בו.

עכשיו, ברקע הדיבורים על הסכם בלבנון מול חיזבאללה ואיראן, אל העומס הפיזי מצטרף גם חוסר בהירות מוחלט. פרשנים באולפנים מדברים בביטחון על "חופש פעולה" שיישאר לישראל בלבנון, אבל עבורנו בשטח – הכל לוט בערפל. הלוחמים בפנים ממשיכים לעבוד כרגיל: נכנסים לעוד סבך, מטהרים עוד תשתית, מוצאים עוד משגרים. עם זאת, כולם מרגישים שהמצב יכול להתהפך ברגע. אתה נלחם ויודע שהחלטה אחת יכולה להביא אותך לעוד סבב גם ב־2026, למרות שהבטיחו שזה הסבב האחרון שיהיה.

אלא שגיבוי ללוחמים הוא לא רק כסף ומענקים – הוא קודם כל פעולות בשטח. הדרך היחידה שלנו לדעת איפה מונח הלב של נבחרי הציבור שלנו, ומה באמת מעניין אותם, היא במבחן התוצאה: מה הם עושים בפועל ומה הם מקדמים. במקום לעמוד מול הציבור, להילחם על הגדלת הכוח הלוחם, לייעל את הצבא ולהביא עוד מתגייסים, אנחנו מקבלים את חוק יסוד לימוד התורה וחוק המעונות. זה לא המקום לצלול לתוכן החוקים הללו, רק נאמר שכל מטרתם היא להזרים כסף למי שבוחר לא לשרת. למי שמסרב להיכנס תחת האלונקה. לפני שנה, התירוצים על שלמות הקואליציה והאמירה ש"לא יוצאים לבחירות בזמן מלחמה" עוד איכשהו עברו. אבל מה אתם אומרים לעצמכם עכשיו?

אי אפשר לדרוש מהמילואימניקים להמשיך להחזיק את המדינה על הכתפיים, ובאותה נשימה לקדם חוקים שנותנים תמריצים שלא לשרת. בטח לא עכשיו, כשכל כך חסרים לנו לוחמים וכל צוות סוחב על גבו פצועים והרוגים. המציאות השתנתה, ומי שחושב שאפשר להמשיך לתחזק פוליטיקה של מגזרים ותמריצי השתמטות על גב הלוחמים – מנותק לחלוטין.

אם הדרג המדיני רוצה שנמשיך לתמרן ולנצח, הוא חייב להסתכל לנו בעיניים ולגנוז את חוקי הבלוף האלה. אי אפשר לצעוק לנו "קדימה!", כשמאחורי הגב ממשיכים לעגן בחוק את ההשתמטות.

הכותב הוא יו"ר פורום המילואימניקים הדתי לאומי