חבל ההצלה של טראמפ לאיראן: ישראל חייבת לחשב מסלול מחדש

ההסכם המתגבש בין איראן לבין ארה"ב מתקרב לישורת האחרונה, ונדמה שכעת אין עוד מישהו שיכול לעצור אותו זולת המחלוקת הפנימיות באיראן. מדובר בהסכם חלקי וזמני שמבטא את הרצון העמוק של ממשל טראמפ להימנע מחזרה ללחימה עצימה עם איראן, וכטבעם של הסכמים חלקיים - הזמני עשוי להפוך לקבוע.

צריך לומר ביושר שההסכם המסתמן הוא רע לישראל, אפילו רע מאוד. בתקופה הקרובה צפויים לעבור מיליארדי דולרים לאיראן ולהעניק זריקת אנרגיה יוצאת מגדר הרגיל ליציבות המשטר וליכולתו להפעיל טרור ברחבי המזרח התיכון.

היעד המרכזי והחשוב ביותר - הפלת המשטר - צפוי לספוג מכה משמעותית דווקא בשלב שבו יציבותו של המשטר נמצאת בשפל. מעבר לכך, ההסכם עשוי לחזק את הקולות באיראן הטוענים כי הרפובליקה האסלאמית יצאה מהעימות כשידה על העליונה: היא עמדה מול "התוקפנות", הפגינה עמידות, המחישה את מעמדה האזורי והצליחה לשנות לטובתה את הסטטוס קוו במצר הורמוז.

לצמצם את האיום

מעבר לכך, נראה שהוסכם לדחות לעת עתה את הסוגייה הדחופה והחמורה ביותר - הגרעין. ברשות איראן נותר מלאי של כחצי טון אורניום מועשר לרמה של 60%.

הוצאתו של האורניום מאדמת איראן או דילולו הוא תנאי הכרחי לצמצום האיום האסטרטגי הזה. כעת, ארה"ב צפויה לחתום על הסכם הפסקת אש מבלי שתנאי זה ימומש, ללא מנגנוני בקרה ברורים.

מי שחושב שניתן יהיה לפקח באופן הרמטי על ניסיונות חשאיים של איראן להבריח את האורניום המועשר למתקן סודי במדבר - משלה את עצמו.

בסוגיית הטילים, נראה שארה"ב ויתרה לחלוטין על דרישותיה, והותירה את ישראל ואת מדינות האזור כולו תחת איום אסטרטגי, שצפוי להחריף בשנים הקרובות כל עוד המשטר עומד על תילו.

ניסיון העבר מלמד שלא ניתן להגביל באופן דרמטי את מאמצי בניין הכוח של איראן, וסביר שהאחרונה תעבוד במרץ על הגעה ליעד של 10,000 טילים בליסטיים בפרק זמן של שנים בודדות.

בלבנון רב הנסתר על הגלוי ביחס לפרטי ההסכם, אבל המאזן הכולל לישראל הוא שלילי: איראן תנתב את הכסף שמגיע אליה לחיזבאללה הרבה לפני שתעביר אותו לאזרחיה, כפי שעשתה בעבר.

ההצלחות האופרטיביות המרשימות של צה"ל בדרום לבנון לא תהפוכנה להישגים אסטרטגיים ללא ייבוש הביצה האיראנית. זו, לצערנו, הפכה למשימה קשה מלפני כמה חודשים, בשל ביטחונה הגובר של איראן ביכולתה להגביל את הפעלת הכוח הישראלית בלבנון.

פערי אינטרסים

ההסכם צפוי גם לתת ביטוי לפערי האינטרסים היסודיים בין ישראל לבין ארה"ב בשאלה האיראנית, באופן שיעניק רוח גבית ליריביה ולמבקריה של ישראל. במובנים רבים, ישראל נתפסת כמי שנמצאת בחולשה אסטרטגית חסרת תקדים: תלויה באופן מוחלט בממשל טראמפ, אך גם מצויה עימו במחלוקת יסודית על ההמשך ביחס לשאלה האיראנית.

ובכל זאת, יש מה לעשות. ישראל צריכה למקד את מאמציה באומנות כדי להבטיח פתרון אפקטיבי וברור לאורניום המועשר שנותר באיראן, ומנגנוני פיקוח ברורים על תהליך זה.

במקביל, יש להתעקש על חופש פעולה ישראלי לפעול מול חיזבאללה בלבנון ועל אסטרטגיה ברורה לצמצום ההשפעה האיראנית. במקביל, ישראל צריכה לרתום את הממשל על מנת לצמצם דרמטית את התמיכה הצבאית הישירה והעקיפה של סין ורוסיה באיראן: נדבך חשוב בעוצמתה הצבאית של האחרונה.

ההסכם גם מחייב התארגנות ישראלית מחודשת על היעדים עליהם ארה"ב לא תתעקש, ובמרכזם הפלת המשטר ואיום הטילים. האסטרטגיה המחודשת יכולה לכלול קואליציה של מדינות האזור ותמיכה "שקטה" אמריקנית, ושורת כלים חשאיים שנועדו לשרת את היעדים הללו - בדגש על סייבר ותודעה.

בין לבין, צה"ל נדרש לתכנן בקפדנות את הסבירות הגוברת לסבבי לחימה ישירים עם איראן כך שישרתו, אם ייכפו על ישראל את היעדים הללו.

חתימת ההסכם מציבה את ישראל במציאות אסטרטגית רעה מזו שהייתה טרם המערכה האחרונה, אך בידיה עומדת היכולת להוציא גם מהלימון הזה לימונדה: אם האורניום המועשר בחוץ והאיראנים בלבנון בחוץ, מצבה של ישראל ישתפר משמעותית, וכך גם יכולתה להתמודד עם האתגרים האחרים שניצבים מההסכם המתגבש.

ממשל טראמפ זרק את הקוביות שלו - עכשיו תורה של ישראל.

הכותב הוא ראש ענף חיזבאללה לשעבר באמ"ן ועמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי