ישראל לא השיגה את יעדיה - והמחיר צפוי להיות כבד

הפסקת המערכה באיראן, לעת עתה לשבועיים, מותירה את ישראל בעמדה אסטרטגית בעייתית: היא לא השיגה אף אחת ממטרות המלחמה שהציבה לעצמה; היא מסובכת במלחמה בלבנון ומעמדה הבינלאומי נמצא בשפל חסר תקדים בעקבות האשמות כי גררה את ארה"ב למלחמה באיראן. לכך יש להוסיף את הנזק המתמשך לכלכלה הישראלית, ובעיקר לעורף, ואת משבר האמון החריף בין הממשלה לציבור - בעיקר בצפון.

ישראל אמנם הייתה בסוד העניינים בנוגע להפסקת האש שהושגה, אך לא ניתן לה מקום להשפעה. היא נכפתה על ישראל, שנאלצה לגבותה בהודעה לילית (באנגלית) מטעם ראש הממשלה נתניהו. ספק אם ישראל אכן תומכת בהפסקת האש, כפי שנאלצה להצהיר: עשרת הסעיפים הכלולים במסמך העקרונות האיראני למו"מ אינם עונים, ולו במעט, על האינטרסים שלה - בגרעין, בטילים, במימון הפרוקסי ובנטרול השפעתה האזורית השלילית של איראן במפרץ.

צה"ל אמנם השיג במבצע את רוב היעדים האופרטיביים שהציב לעצמו, אולם אלה לא תורגמו בידי נתניהו לתוצאה מערכתית. בדיוק כפי שקרה במלחמה בעזה ובמלחמה הקודמת בלבנון, ישראל נקלעה למערכה בלתי נגמרת, כאשר היעדים שהציבה לעצמה נדמים שאפתניים מדי או בלתי ניתנים להשגה. המשטר באיראן לא קרס כפי שנטען שיקרה; השליטה על 440 ק"ג האורניום המועשר לרמה גבוהה לא הושגה; מערך הטילים נוטרל רק באופן חלקי; והתמיכה בפרוקסי נמשכה ואף הפכה למערכה אזורית פעילה בהשתתפות חיזבאללה, החות'ים וארגוני מיליציה שיעים בעיראק.

דומה שגם הפעם שגתה ישראל בהערכת יתר לגבי יכולותיה ובהערכת חסר לגבי איראן. התחקיר שפרסם אתמול "הניו יורק טיימס" על הדרך שבה הוביל נתניהו את ארה"ב למלחמה היה מאלף מבחינת הפירוט והעומק. מתברר כי ישראל פיזרה הבטחות שווא על קריסה מהירה של המשטר, בסיוע מפגינים שישובו לרחובות ומיליציות כורדיות שיפשטו לשטח איראן, וטענה כי איראן לא תצליח לסגור את מצר הורמוז ותפגע רק באופן מוגבל באינטרסים האמריקניים במפרץ. בצמרת הממשל בוושינגטון היו רבים שהתנגדו לדברים בזמן אמת (ובהם מזכיר המדינה, הרמטכ"ל וראש ה-CIA), בטענה שישראל מפריזה, אולם טראמפ שוכנע לצאת לדרך.

התחקיר הזה, בהמשך לפרסומים קודמים, עלול לדרדר עוד את מעמדה של ישראל בארה"ב, שגם כך נמצא בשפל חסר תקדים. הוא גם יקשה על ישראל לגייס שוב את וושינגטון לפעולה, אם תידרש בעוד שבועיים או בעתיד. תגובת הבורסות בעולם ומחירי הנפט מלמדים על הלך רוח אנטי-מלחמתי, וסביר כי ניסיון לשנות שוב מסלול ייתקל בהתנגדות עזה מבעבר.

שאלת המפרציות

איראן אמנם טוענת ל"ניצחון אלוהי" במערכה, אך היא נותרה בסיומה מוכה, חלשה וענייה מבעבר. עם זאת, המשטר החדש-ישן הוכיח יכולת שרידות, תוך ניצול מרשים של נקודת התורפה העיקרית של יריביו - הורמוז והנפט - ותוך שהוכיח שוב כי העם האיראני נמצא במקום נמוך מאוד בסדר העדיפויות שלו.

את רוב הנזקים שספג יוכל לשקם בעתיד, בוודאי אם יוסרו מעליו חלק מהסנקציות ואם יותר לו לגבות מיסים ממכליות נפט העוברות במצר. מהלך כזה יהיה אסוני גם מבחינת שכנותיה של איראן במפרץ, שמוצאות עצמן בסיום המערכה חלשות ומוטרדות מבעבר, מול משטר איראני רדיקלי ותאב נקמה מקודמו. גם הן, כמו הציבור האמריקני, עלולות לבחור להפנות כעת את זעמן כלפי ישראל, כמי שסיכנה לתפיסתן את האינטרסים האסטרטגיים שלהן.

טראמפ, כך נראה, חיפש כל דרך לסיים את המערכה מבלי שיידרש לממש את איומיו להחזיר את איראן לתקופת האבן. הוא חשש מהסתבכות נוספת שתעלה בחיי חיילים אמריקנים וספק אם תשיג את מטרותיה. הפתיחה (החלקית) של המצר אפשרה לו להכריז על ניצחון, ומההודעות והציוצים שפרסם לאחר הפסקת האש ניתן ללמוד כי הוא מאמין שניתן יהיה להשיג כעת הסכם. צריך לקוות שטראמפ יגלה כעת עניין גדול יותר בפרטיו המתגבשים של ההסכם, מאשר העניין ש(לא) גילה בתוכניות המלחמה.

להחליט על המשך הדרך

מההודעות שפורסמו בחו"ל ניתן היה ללמוד כי הפסקת האש חלה גם על לבנון. ישראל מיהרה להכחיש, ותקפה היום בחמת זעם את חיזבאללה - כולל חיסול מתוכנן של כמה מאות מאנשי הארגון במפקדותיהם. שר הביטחון כ"ץ התרברב, כדרכו, בהישגי התקיפה הזאת, אם כי ראוי לתהות - בהנחה שאכן עלתה יפה - מדוע ישראל לא ביצעה אותה מוקדם יותר, ובעיקר אם המשך הלחימה בלבנון לא ייתפס בעולם כמהלך קונספירטיבי שנועד למוטט את הפסקת האש ולהשיב את הלחימה גם לאיראן.

הציבור הישראלי ראוי לתשובות על כל השאלות האלה. נתניהו נמנע במהלך המלחמה מהתמודדות עם התקשורת (ועם הציבור), והסתפק בהצהרות מצולמות שבהן האשים את התקשורת ואת האופוזיציה באווירה באולפנים. סביר כי ינסה כעת להפנות את האחריות לתוצאות, באמצעות שופרותיו, לעבר אחרים. מן הסתם, האחריות על ההצלחה המוגבלת באיראן תוטל על המוסד, ובלבנון - על צה"ל.

כעת על ישראל להחליט על המשך דרכה בלבנון. היא נמצאת בה בכוחות קרקעיים גדולים, אך המטרה שהציבה לעצמה - פירוק חיזבאללה מנשקו - נדמית בלתי ניתנת להשגה. הארגון אמנם ספג מכות צבאיות קשות, אך עמד איתן והצליח (שוב) להתיש את הצפון, ובחסות הפסקת האש באיראן הוא חש חזק יותר אסטרטגית. ניתן ללמוד זאת גם מהודעתו אתמול כי לא ייתן יד להסכם דומה לזה שנחתם בתום הסיבוב הקודם, בנובמבר 2024, שבו נותר בידי ישראל חופש פעולה צבאי מלא בלבנון, לרבות נוכחות קרקעית בדרומה.

חיזבאללה גם כמעט שנמנע אתמול מירי לעבר ישראל, כאילו כדי לאותת שהמלחמה מתקיימת במעמד צד אחד - שנושא באחריות לתוצאותיה. על ישראל לסגור את הפינה הזאת במהירות עם וושינגטון, וגם עם צרפת, ובעקיפין עם ממשלת לבנון, שבוודאי מוטרדת מאוד מההתפתחויות האחרונות. בעיקר נדרשת הממשלה לצאת מהתרדמת העמוקה שלה בכל הקשור ליישובי ותושבי הצפון, שימצאו את עצמם מהבוקר במצב שבו כל חלקי המדינה שבו לשגרה, בעוד הם ממשיכים לחיות בחירום, ומבלי שההבטחות שפוזרו להם - בביטחון, בכסף, בתשתיות - מומשו, ולו במעט.

גם הציבור הרחב רשאי לתהות, בצאתו מהמקלטים ומהממ"דים, אם מצבו הביטחוני שופר בעקבות המלחמה. אם מניחים בצד את הפגיעה בתשתיות וברכוש ואת הנזק לכלכלה, התשובה בטווח הקצר היא חיובית, אך בטווח הבינוני והארוך התשובה שלילית. מי שכבר חלם על הבזאר בטהרן (ועל חומוס בביירות) מוזמן להתעורר: השקט אמנם חזר, וכל המערכות ישובו מהבוקר לסדרן, אך ישראל מתעוררת למציאות סבוכה וכשידיה כבולות מבעבר.