ביום בו הוכרז על כינון מדינת ישראל, פרצה מלחמה מול צבאות ערב הסדירים, שנודעה לימים כמלחמת העצמאות. הקרבות העזים התחוללו בכל החזיתות, וחלק מהם השתלבו במורשת הקרב, הנחישות והרעות של מדינת ישראל. בין אלה היו ארבעת הקרבות שאירעו סמוך לכפר מלכיה שבגליל העליון - נקודה שנודעה לה חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה.
בקרבות אלו נפלו לוחמים רבים, וחמש פעמים עברה השליטה בכפר בין הצדדים - עד שבאה ההכרעה. הכפר אל-מאליכיה, והכפר השכן לו קדס, שכנו על גבול המנדט הבריטי ואזור השליטה הצרפתי בלבנון. במקום היה מחנה צבא בריטי ששלט על כביש הצפון לאורך הגבול עם לבנון ועל תא שטח שהיווה מסלול כניסה נוח לגליל העליון.
באמצע אפריל 1948 שהו בכפר לוחמי "צבא ההצלה" בפיקודו של פאוזי אל-קאוקג'י. מולם היו ערוכים לוחמי הגדוד הראשון של חטיבת "יפתח" בפיקודו של דן לנר.
ברור היה כי מיד עם סיום המנדט הבריטי תתחולל פלישה מצפון. כדי להפתיע את הכוחות הערביים ולפתוח בהתקפה עוד לפני הפלישה הצפויה, הוטל על "הפלוגה הדתית" בפיקודו של אסף שמחוני לכבוש את הכפר קדס, ובהמשך לפעול בשלוחה הצפונית של כפר מלכיה. על מפקדי הפלוגות שייקה גביש ויצחק חופי (שניהם היו לימים אלופים בצה"ל) הוטל לעלות מדרום על מלכיה.
הביצוע היה כרוך בהליכה של כ-30 ק"מ בשטח הררי, בליל ערפל. המטען הכבד הועמס על פרדות, שהתגלו כסרבניות במיוחד. מחלקה בפיקוד רחבעם זאבי (גנדי) התארגנה להגנה על "גבעת העץ" הסמוכה, מבלי שהתחפרה בה. ההסתערות נתקלה בהתנגדות עזה ולוחמה עיקשת בשטח בנוי. בשטח נותרו נפגעים שלא פונו.
המפקד הלבנוני אדיב שישכלי הורה לבצע מתקפת נגד מיידית, שבה השתתפו גם לוחמים בוסנים ובדואים. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן התמודד כוח פלמ"ח עם צבא סדיר. החום, הצמא והרעב היו קשים. חיילי חטיבת "יפתח", שלא כולם היו מאומנים, היו על סף שבירה. המג"ד דן לנר הורה על נסיגה. 24 מלוחמי הפלמ"ח נהרגו וכ-120 לוחמים נפצעו, חלקם קשה מאוד.
בשל נטל הפצועים נאלץ הגדוד הנסוג לנטוש את גופות רוב ההרוגים בשטח. לעמק קדש הורדו רק שישה חללים. הכוחות הלבנוניים אספו את מרבית הגופות למערום וכיסו אותן בסלעים. גופות נוספות רוכזו במערה בצלע גבעת העץ. חללים אלו נאספו רק כעבור חצי שנה על ידי קבוצה של הורים ונקברו בקבר אחים בקיבוץ מעוז חיים. שישה מחללי הקרב נחשבו נעדרים עד שנת 2009, אז נקבע כי שרידיהם נקברו גם הם בקבר האחים.
שבועיים לאחר מכן עלה שוב כוח של חטיבת "יפתח" בפיקוד יצחק חופי, ועל אף טעויות ניווט הצליח לכבוש את הכפר, שתושביו, בני העדה השיעית, עזבו את המקום ויצאו צפונה.
הצבא הסורי, ובפעם היחידה במלחמת תש"ח גם הצבא הלבנוני, ניסו שוב לכבוש את מלכיה בכוחות חי"ר, שריון, הנדסה וארטילריה, ובסיוע כל הכוח האווירי הסורי באותה עת (שמונה מטוסים). הסורים, שכשלו בקרב על דגניה, היו נחושים לנצח בקרב המכריע על מלכיה.
המתקפה המשולבת הייתה עזה. לאחר שבע שעות של לחימה לילית השמיד הכוח הישראלי את מצבורי הציוד והתחמושת ונסוג לכיוון מושב רמות נפתלי. בקרב נהרגו שמונה לוחמים, שישה מהם הוכרזו כנעדרים.
ביום 30 באוקטובר 1948, במהלך מבצע "חירם", כבשו כוחות חטיבה 7 את הכפר סעסע, ולמחרת כבשו את מלכיה. במסגרת המבצע, ב-31 באוקטובר עם שחר, הושלמה ההשתלטות על הכפר. מלחמת העצמאות תמה.
קיבוץ מלכיה הוקם על ידי יוצאי פלמ"ח, שביססו את קיבוצם הפורח והנציחו את חבריהם שנפלו בקרבות. סיפורה של מלכיה הונצח רבות בספרות הישראלית ובמחקרים. עדיין נותרו שאלות שלא באו על פתרונן. הכאובה שבהן היא שאלת הנעדרים שעודם מוגדרים "חללים שמקום קבורתם לא נודע" (מקל"ן).
הידיעה היום, ערב חג הפסח, על איתור גופתו של לוחם תש"ח, טוראי דב פרמט ז"ל, היא ביטוי למחויבות העליונה של המדינה כלפי מגיניה, ואולי יש בה משום מקצת נחמה. בשעות בהן נכתבות מילים אלה, שעות לפני פרוס חג החירות והאביב, עדיין שוררת לחימה בגליל העליון, קרבות של אש שמולם ניצבות הנחישות והגבורה. יהי רצון שחג זה, הניצב בפתחנו, יביא בכנפיו שלום וברכה לנופי הגליל העליון ולכל אשר בו.
עופר רגב הוא סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו