להפוך את הסימפטום לבעיה: הטעות הגדולה של נתניהו בחזית הצפונית

זר לא יבין את התסכול של תושבי הצפון מחודש של ירי מתמשך, שהסוף לא נראה באופק. מי שאמרו שפינוי בעבר היה טעות וניצחון עבור חיזבאללה, זועקים עכשיו לפינוי, לפחות של קשישים ומשפחות. בעבר מבצעים בלבנון נמשכו שבוע או שבועיים. מלחמת לבנון השנייה נמשכה 34 ימים. התושבים לא התפנו. ישבו במקלטים. אבל המדינה סיפקה להם מזון ותנאים. דילמת הפינוי תישאר בעינה.

ראש הממשלה הטיל את האחריות על ראשי הרשויות. לבקש מהם "למנוע עזיבה" זה להפוך את הסימפטום לבעיה. במקום לשאול למה אנשים בורחים, מצפים ממנהיגים מקומיים לעצור אותם בכוח שכנוע. אם הממשלה רוצה שאנשים יישארו, היא לא צריכה לבקש - היא צריכה לגרום לזה לקרות. ביטחון אמיתי, שירותים, כלכלה, חזון. עד אז, הדרישה "למנוע עזיבה" נשמעת כמו ניתוק.

מדינת ישראל זנחה אותם. לא מדובר רק בתסכול מהזמן שלא מספיק להגיע לממ"ד מהסלון. וגם זה רק למי שיש מיגון, ולא יצא מהבית לקנות חלב. מצד אחד, המדינה דורשת להמשיך לצאת לעבודה. מנגד, זמן ההתרעה דורש מהם להישאר במקלט או בממ"ד.

לפני שנה ושלושה חודשים הבטיחו שהאיום הוסר, והמצב הביטחוני השתפר לאין שיעור. תושבי הצפון התנגדו לעצירת המלחמה. להסכם הפסקת האש הגרוע שנחתם. הם לא ששים אלי קרב. הם למודי קרבות ושבעי הבטחות.

צה"ל שיקר, ולא בפעם הראשונה, לתושבים שאין להם מה לדאוג. ובסוף מסתבר שהוא ידע שאלו יהיו היקפי הירי של חיזבאללה, אבל שכח לספר על כך לתושבים. הממשלה שוב הוכיחה שהצפון לא מעניין אותה. היא לא שיקמה, ובטח שלא פיתחה, את האזור. היא זרקה כסף בתוכניות שלא מייצרות מקומות עבודה. לא הביאה מפעלים. לא נתנה הטבות שימשכו אוכלוסייה חזקה, והשאירה את תושבי אצבע הגליל בכלל וקריית שמונה בפרט להתגושש ביניהם ולהתמודד עם השאלה הקבועה: אז בכל זאת תצביעו ליכוד. כאילו שבעבר היה כאן גן עדן.

לתושבי הצפון מטרת המלחמה בלבנון ברורה. לא עוד סבב מעבר לפינה. לא עוד שקט מדומה. דרום לבנון נקי מתושבים עד לליטני. ואחרי הביטחון - פיתוח כלכלי. הטבות מס. מקומות תעסוקה איכותיים. חינוך איכותי. שיחזירו קודם את התושבים שעזבו, ואחריהם יבואו תושבים חדשים.