המהפך השקט ביו"ש: חזרה לדיסקט הצה"לי השפוי

בעוד העיניים נשואות לאיראן וללבנון, מתחולל שינוי ביטחוני דרמטי גם ביו"ש. השינוי ניכר בנתונים היבשים בשטח, אבל התחולל בראש של מפקדי צה"ל שהחליפו תפיסה - תיקנו את הדיסקט המשובש של אוסלו, וחזרו לרוח ההתקפית של ששת הימים, שננטשה לגמרי מאז מבצע שלום הגליל.

המספרים לא משקרים: ניכרת ירידה משמעותית בכמות הפיגועים, עלייה בהריסות בתי מחבלים, זינוק בכל פרמטר של לכידת מבוקשים, תפיסת נשק וגם כספי טרור. הסיבה לכל זה ניכרת בשיחות עם מפקדים בכירים - שינוי תודעה מוחלט ותיקון תורת ההפעלה של צה"ל ביו"ש.   

חברת הכנסת לימור סון הר־מלך יכולה להאשים את הצבא ולגבות את מעט הפורעים היהודים שמקלקלים את השורה, אבל אלו טועים וגורמים נזק לאומי חמור. דווקא הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד ממחישים עכשיו גישה לאומית מאוזנת. כך, צה"ל תמך השבוע בהצבת קרוואנים ביישוב שא־נור שנעקר ב"התנתקות", בלב העמק שהיה בשלטון מוחלט של גייסות הטרור.

כך בשבוע שעבר ליווה צה"ל את הקמת השכונה החדשה בחומש שבשומרון, שנעקר גם הוא ב־2005. כך לפני שבועיים, צה"ל אבטח את הקמת ההיאחזות היהודית בהר עיבל מעל שכם, בפעם הראשונה מאז 1967.   

זה שנה ורבע נמצאים חיילים שלנו באופן קבוע עמוק במחנות הפליטים הנודעים לשמצה ביותר. מחנות טרור שהפכו עכשיו, על פי בכירים בצה"ל, לשכונות רגילות. סוף־סוף טואטאו מחוזות ה"כתאייב", וניצודו גדודי המחבלים ששלטו בטריטוריות עצמאיות נרחבות, ממחנות ג'נין ועד נור א־שמס וטולכרם.

המפקדים מעידים שלא פשוט היה לשים קץ לקונספציה שכונתה עד אז "כיסוח הדשא", שבמסגרתה לא ניסו כלל לעקור את יבלית הטרור. הסתפקו בגיזום קוסמטי מלמעלה מדי פעם, בדרך כלל בליווי מסעות יחסי ציבור כוזבים. בפיקוד מרכז תולים את התמורה ב־7 באוקטובר ומכנים את מה שקרה אצלם מאז - "מהפך".

כך, הם מעידים, כתוצאה משינוי התוכנה בראש התברר ששד האויב לא נורא כל כך. למשל, עכשיו ניתן להיכנס ללא ליווי, ברכב לא ממוגן, לכל מקום, כולל למחנות צפון השומרון. אפשר גם להגן באפקטיביות מתוך השטח, למשל על יישובי הגלבוע. מפקדים מעידים שמדובר בתחושה מוזרה, חדשה, תחושה טובה מאוד.

הנוכחות בשטח קשורה ישירות לתפיסת החוות. חשפתי לפני זמן־מה את בקשת הרמטכ"ל משרת ההתיישבות אורית סטרוק להקים עוד חוות חקלאיות ביו"ש, כי הן מספקות ביטחון. אותה גישה ניכרת בשיחות עם מפקדים בכירים ביו"ש. לדבריהם, ריבוי החוות מאתגר את הכוחות, אבל ההיגיון המבצעי גדול מאוד, וכך גם התוצאות.

עוד חיילים, עוד נקודות שמספקות ביטחון, רובן במקומות שאליהם צה"ל לא נכנס בעבר מעולם. כל זה יוצר רצף ביטחוני, גורם לשליטה במרחב ומספק דיבידנדים ברורים. כמה פשוט, עד כמה נובע מהגישה הציונית של פעם.

שיתוף הפעולה עם החוות מחובר למתיישבים ביו"ש, שגם הקצונה הבכירה מעידה כי רובם המכריע הם אנשים נורמטיביים שמשמרים קשר טוב מאוד עם צה"ל. בד בבד קיימת הכרה שקומץ של פורעים גורם לפגיעה מאסיבית בערכים שלנו ובו צריך להיאבק, כתף אל כתף עם ההתיישבות.

המפקדים מעידים שלא פשוט היה לשים קץ לקונספציה שכונתה עד אז "כיסוח הדשא", שבמסגרתה לא ניסו כלל לעקור את יבלית הטרור. הסתפקו בגיזום קוסמטי מלמעלה מדי פעם, בד"כ בליווי מסעות יחסי ציבור כוזבים

בשורה התחתונה, מציינים בצה"ל את 2025 כשנת מפנה, שבה הגישה השתנתה מפסיביות לאגרסיביות ושליטה. כך, אם בעבר היו יורים ברגל של נער בן 14 שמשליך בקבוק תבערה, כיום ברור שהוא צריך למות - יורים כדי להרוג. זו הדרך שבה פועלים צבא ומדינה שפויים נגד האויבים הרצחניים שלהם, בניגוד לגישות העבר. הגישה הזו מאפיינת גם את החודש האחרון, חודש רמדאן, שבו בניגוד לשנים קודמות שבהן "הורידו פרופיל" - הפעם נתנו גז.  

ועדיין נותרה המשימה החשובה ביותר, שאמנם בסוף תופקד בידי לובשי המדים, אבל נכון לעכשיו היא לא בידיהם, והיא - חיסול הרשות הפלסטינית. בינתיים צה"ל משתף פעולה עם הרשות ובמקביל עוקב אחריה בשבע עיניים, מודע להסתה ולאימוני הצבא של אבו מאזן. אבל חשוב שהמפקדים שלנו יהיו מוכנים להיפוך הקנים מצד ישות הטרור של רמאללה. כי אין שאלה אם ההיפוך הזה יתרחש, אלא רק מתי.

פטריוטים? להפך

בעוד מדינת ישראל בהובלת ראש הממשלה נתניהו מפרקת את האויב האיראני, נתניהו עצמו נותן יד לפירוק המדינה מבפנים. במקום ללכד את כל הכוחות במלחמה שמתחוללת בשנתיים וחצי האחרונות, הוא מוביל שורה של יוזמות שמשמעותן פירוק הריבונות, הקוממיות, כללי המשחק והלכידות הפנימית. אצל ביבי מדובר בתוצר של מצוקה אישית־משפטית, ששיבשה לחלוטין את כושר השיפוט שלו. אבל תומכיו חייבים להבין את גודל הסכנה.

ביטוי ראשון הוא שיתוף הפעולה עם ההתקפה שלוחת הרסן של הנשיא טראמפ נגד הנשיא הרצוג, בעניין החנינה לנתניהו. טראמפ הוא ידיד גדול שלנו, וכנראה ייזכר כמי ששינה את העולם ואת גורלנו.

היועמ"שית מתנהלת באופן קטסטרופלי, ויש לפעול נגדה באופן חוקי, אבל ההבדל בין זה לבין דרישת התערבות של מעצמה זרה הוא כמו ההבדל בין להיות פטריוט לבוגד. מדובר בבגידה בערכי היסוד המשפטיים והלאומיים

אבל הוא טועה טעות חמורה כשהוא מנסה לרמוס את החוק והריבונות הישראלית, מכתיב לנשיא המדינה ולמערכות החוק כיצד לפעול. בכל מקרה, מי שצריכים היו להתייצב ראשונים נגד ההתערבות החיצונית הפסולה הזו הם מי שמכנים את עצמם אנשי ימין, ביניהם משתתפי וצופי "הפטריוטים" בערוץ 14. כך לא פועלים פטריוטים, בדיוק ההפך.

אותו הדבר לגבי יוזמת העצומה של משתתף "הפטריוטים" - פרופ' משה כהן־אליה, הקוראת לנשיא ארה"ב להטיל עיצומים על נשיא בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה. היועצת גלי בהרב־מיארה מתנהלת באופן קטסטרופלי, ואכן ראויה לכל ביקורת וסנקציה חוקית. אבל ההבדל בין זה לבין דרישת התערבות של מעצמה זרה, הוא כמו ההבדל בין להיות פטריוט לבוגד. מדובר בבגידה בערכי היסוד הערכיים, המשפטיים, הלאומיים. עצומות - בבקשה, אבל בלי לערב זרים.

אותו הדבר גם לגבי יוזמות של הענקת פרס ישראל לנשיא טראמפ או כל רעיון דומה שמערער את יסודות המשחק הפנימי שלנו. הוקרה לידיד הגדול - בהחלט כן. לא ככה.

נכון שאת הפנייה להתערבות חיצונית כדי להכריע בוויכוח הפנימי שלנו המציא השמאל הישראלי, מאלון ליאל ו"שלום עכשיו" שפנו לאו"ם ולמועצת הביטחון להטיל עלינו סנקציות, ועד למי שקיבלו מימון מממשל ביידן כדי להפגין נגד הממשלה. גם היוזמה לפיטורי השר בן גביר בתוך המלחמה היא מעשה מגונה. אבל כל זה לא מלבין את אובדן העשתונות של חלק מתומכי נתניהו, שחייבים לחזור להיות פטריוטים.