הטנקיסטיות מגדוד קרקל הדפו ב־7 באוקטובר את המחבלים שפרצו לקיבוץ חולית. הן חיסלו רבים מהם, והצילו יחד עם כוחות נוספים עשרות חיילים במוצב סופה. במשך 17 שעות רצופות הפכו אופיר, תמר, קרני וחברותיהן לנשים הראשונות בעולם שלחמו בהצלחה בקרב שריון.
צפונה משם פעלה במשך 11 שעות רפ"ק שפרה בוכריס (45), מפקדת יחידת הסיירות במג"ב־דרום, יחד עם שוטריה, וחילצה תחת אש וסיכון חיים כ־100 ממשתתפי מסיבת הנובה. באופקים הובילה באותו יום סא"ל ירדן שוקרון את הלחימה של גדוד שחר, בסריקות מבית לבית ובלכידת מחבלים שהסתתרו ותכננו לרצוח תושבים נוספים.
גבורת הנשים ב־7 באוקטובר ובמלחמה האחרונה לא היתה, כטענת רבנים במחנה החרד"לי, "אירוע נקודתי", אלא תופעה רוחבית. עוד מאות אירועים כאלה, שבהם היו מעורבות חיילות ושוטרות, התרחשו באותו יום. אלפי נשים שירתו או לחמו בחזית ואף מעבר לקווים במהלך חרבות ברזל. 56 מהן נפלו.
שילוב נשים (בהתאמות המתבקשות) כלוחמות בצה"ל כבר מזמן אינו ניסוי חברתי, דגל במלחמה על שוויון זכויות או אירוע פמיניסטי, אלא בעיקר צורך ביטחוני ומבצעי מהמעלה הראשונה. בהיעדרן, ועם חסר של 12 אלף לוחמים וחלק מהציבור החרדי שמעדיף "למות ולא להתגייס", צה"ל של היום יהיה צבא חלש יותר.
המתנגדים לשילוב נשים בצה"ל בכלל, וכלוחמות בפרט, לא רק פתחו מחדש, בעיתוי הכי לא מתאים, את הוויכוח הישן הזה, אלא שהם עדיין תקועים בתמונת מציאות קודמת, שהשתנתה ועדיין משתנה כל העת.
צו 8 מוסרי
מעטים יחלקו על ההיגיון והשכל הישר שמבקש למנוע שירות משותף של גברים ונשים באותו טנק או בחללים דחוסים דומים. אלא שמכאן ועד שלילה גורפת של שילוב נשים בתפקידי לחימה, ואמירה מקוממת שנשמעה בדיונים פנימיים מצד חלק מהרבנים, כי בת שמתגייסת לא עושה קידוש השם אלא חילול השם - ארוכה מאוד הדרך.
צריך להתרומם לרגע מעל סיפורי הגבורה המרגשים של נשים לוחמות, ויש רבים כאלה, כדי לזהות תהליך: נשים לוחמות אינן עוד בגדר אפיזודה או חריג. ב־2025 הגיע מספר הלוחמות בצה"ל לשיא של כ־8,500 חיילות, פי עשרה בהשוואה לעשור הקודם.
דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא שנשים מהוות כ־18% ממערך המילואים שגויס במלחמה, עם השתתפות משמעותית שלהן בתפקידי לחימה (60 אלף נשים שירתו במילואים במהלך המלחמה. 10% מהן אימהות לילדים). 1,135 נשים נפלו במערכות ישראל, או במהלך שירותן, מאז קום המדינה.
רבות מבוגרות החמ"ד אינן נשמעות עוד לקו הרבני השמרני, ולהנחיות מועצת הרבנות הראשית. 40% מהן מתגייסות כיום לצה"ל, ומי שישוחח עימן יתרשם שה"הנני" שלהן נובע מתוך תחושה של "צו 8 מוסרי". אירועי המלחמה עודדו אותן להעדיף שירות קרבי על שירות לאומי.
המספרים הללו ונתונים דומים נוספים היו אמורים להביא את כלל רבני הציונות הדתית, ובהם החרד"לים, להבנה ששמירה על החיים (פיקוח נפש) דוחה חששות מגדריים ורפואיים, שאיתם צריך וחובה להתמודד בנפרד.
דבר לא היה נגרע מכבודם של רבנים כמו הרב דב ליאור, אם לצד עמדתם העקרונית הם היו מכירים במציאות ומארגנים מערכי ליווי לנשים דתיות לוחמות, שמתגייסות במספרים גדלים והולכים לסדיר ולמילואים. כך נוהגים, למשל, הרבנות הצבאית ופורום המדרשות, שהבינו שלוחמות כבר אינן איום על המבנה המסורתי בצה"ל, פשוט מכיוון שאותו מבנה מסורתי כבר אינו קיים. 90% מהתפקידים בצבא ו־58% מתפקידי הלחימה פתוחים היום גם בפני נשים.
מגילת אסתר של ימינו
מיון נשים והפנייתן לתפקידים מתאימים, גם למסגרות קרביות, צריכים ויכולים להיות עניינים, בהתאם לכישוריהן, למוטיבציה שלהן ולנתוניהן הפיזיים, מבלי להתפשר על רף אימונים וסרגל מאמץ מקצועי, אבל תוך הבנה שגם הרוח קובעת. לוחמת מג"ב הדר כהן ז"ל, שפגעה במחבלים ליד שער שכם בירושלים לפני כעשר שנים, קודם שנפלה על משמרתה, עשתה זאת בעיקר בעוז רוחה, ולאו דווקא בכוחותיה הפיזיים. כך גם לוחמת מג"ב הדס מלכא ז"ל, שמאבקה במחבל שתכנן טבח המוני בעיר העתיקה ב־2017 עלה לה בחייה, והן אינן לבד.
כבר ב־1955 הוענק עיטור המופת לאסתר ארדיטי, חובשת קרבית צנומת גוף ששירתה בחיל האוויר, שבתעצומות נפש גייסה את כל כוחותיה וחילצה את הטייס יעקב שלמון ממטוסו הבוער שהתרסק. ארדיטי גלגלה אותו לתעלה סמוכה, כיבתה את האש שאחזה בבגדיו והצילה את חייו, שניות לפני שהמטוס התפוצץ. במלחמת ששת הימים ליוותה ארדיטי תחת אש גם את הצנחנים ששחררו את ירושלים, וטיפלה בהם.
אסתר ציילינגולד, מתנדבת מאנגליה, התעקשה בתש"ח להצטרף לקומץ מגיני הרובע היהודי ונפצעה קשה. ציילינגולד הועברה למנזר הארמני, ובעודה על ערש דווי כתבה להוריה שבאנגליה מילים אחרונות: "אל נא תהיו עצובים יתר על המידה... אני גאה ומוכנה לשלם את המחיר למען פדות העיר..."
מגילת אסתר של ציילינגולד וארדיטי אינה חילול השם אלא קידוש השם. גם ברכה פולד, וחנה סנש ושרה אהרונסון ניחנו בעיקר בגבורת הרוח, וברצון ובאמונה, ולאו דווקא בכוחות פיזיים.
ודאי שדרושים מחשבה מוקדמת ושכל ישר כדי לא לטעות בשיבוץ נשים לתפקידים שאין שמץ של סיכוי שיבוצעו על ידיהן כמו על ידי הגברים, אבל העליהום שהכריזו רבנים על שירות בנות בצה"ל ושילובם בקרבי, ובעיקר האמירה שהבנות הללו מחללות שם שמיים, הם שעלולים לחלל שם שמיים.
הנשים הללו מרוממות ומפארות את שם היהדות. עם הבעיות, ויש כאלה, ניתן וצריך להתמודד, אבל פסילה גורפת ועקרונית של נשים לוחמות, בעידן שבו הן נפצעות ונופלות ומקריבות עצמן לא למען אג'נדה פמיניסטית, אלא למען המדינה וקיומה, היא טעות קשה וגם עמדה לא רלוונטית, כי הקרב הזה כבר הוכרע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו