שירות טנקיסטיות בצה"ל: הוויכוח הוא על מקור הסמכות המוסרית

בשבוע החולף פורסם מכתב רבנים המאיימים בסרבנות בעקבות הרחבת פיילוט הבנות בשריון. על פניה, זו עוד מחלוקת ידועה בין דת לצבא. בפועל, זהו סימפטום לשאלה עמוקה יותר: מקור הסמכות הנורמטיבית ונקודת האיזון הישראלית במתח שבין הדת למדינה.

בפתח הדברים אדגיש: אין כאן זלזול בדת או ניסיון להדיר את המסורת היהודית מהזהות הישראלית הכללית. להפך, הדיון הזה מתקיים משום שהדת חשובה גם לי אישית. משפחתי מנהלת אורח חיים דתי, הבסיס הערכי והחינוכי שבו גדלתי נטוע בקיבוץ הדתי ובערכיו, ורבים מהלוחמים והמפקדים שצעדו לצידי בשדה הקרב הם דתיים.

אני נזכר בחברי האהוב "בנבה", אל"ם יצחק בן בשט ז"ל. בתקופת הרפורמה המשפטית לא הסכמנו כמעט על דבר, אבל אהבנו כמו אחים. ב־7 באוקטובר הטלפון הראשון שקיבלתי היה ממנו. לחמתי לצידו בעזה, חזרתי עבורו לעזה ואיבדתי אותו בעזה. למרות כל ההבדלים והשוני הזהותי והערכי, רק המוות הפריד בינינו.

הדת היא חלק מהזהות של כולנו ושותפה בעיצוב דמותה של הישראליות. לפיכך, הוויכוח איננו על עצם קיומה של הדת בסיפור הישראלי, אלא על נקודת האיזון המתאימה לכלל הציבור ולא רק לקומץ מאמינים.

מבחינה עובדתית, פיילוט הטנקיסטיות הוכיח את עצמו. המסגרת המבצעית הנוכחית בנויה כך שאינה פוגעת בתנאי השירות של תלמידי הישיבות לפי פקודות השילוב הראוי, והחששות מהתרחישים המבצעיים גודרו גם הם. הוויכוח איננו על הבנות בטנק. הוא על השפעה ועל מקור הסמכות המוסרית.

כפייה דתית לא מחזקת אמונה

מדינת ישראל חיה מראשיתה במתח שבין יהודית לדמוקרטית. המתח הזה איננו תקלה, אלא תנאי קיום. הוא אפשר לחברה מגוונת מאוד לחיות יחד. בחברה הטרוגנית, מקור הסמכות לא יכול להיות חד־ערכי וחיצוני, הוא חייב להיות מוסכם.

לא כל מהלך אשר מוביל לאיזון בין הדת לבין ערכים אזרחיים כלליים הוא קריאת שמד על היהדות. זו פשוט תנועה טבעית של חברה משתנה.

כאשר קומץ מציג כל פשרה כהכנעה וכל שינוי וקדמה כהתבוללות, השיח נדחף לקצה. הכרעה טוטלית לא מחזקת זהות - היא מייצרת תגובת נגד.

יותר מ־80% מאזרחי ישראל מנהלים את חייהם במסגרת אזרחית שבה היהדות אינה מקור הסמכות הבלעדי. מגמות החילון הולכות ומתגברות כבר שנים - עובדה זו נתמכת בסקרים.

ובתוך המציאות הזו הולכת ומתעצמת תחושת מותקפות בציבור הכללי - לא משום שהוא מבקש להדיר את הדת, אלא כי הוא חש ניסיונות גוברים להשפיע על אורחות חייו ועל צביון המרחב הציבורי באמצעות כוח פוליטי.

כאשר הדת נתפסת ככוח מרחיב שליטה דרך מנגנוני המדינה, נוצרת דחייה. לחץ יוצר לחץ נגד. כפייה דתית לא מחזקת אמונה, אלא מחלישה את הקשר אליה. ההיסטוריה מלמדת זאת היטב.

כאשר הדת מזוהה עם כוח פוליטי, חלקים בציבור מתרחקים ממנה - לא בשל ביקורת אלא עקב תחושת כפייה, ולכן הקריאה כאן איננה לעימות אלא הזמנה ללקיחת אחריות.

על הציבור הדתי־לאומי להיזהר מהזדהות אוטומטית עם קולות המבקשים הכרעה במקום איזון - היעלבות ותחושת פגיעות אינן אסטרטגיה, וציפוף שורות איננו פתרון

לחזור ליהדות של בית הלל

לציבור הדתי־לאומי תפקיד מרכזי בעיצוב נקודת האיזון הישראלית. דווקא משום נאמנותו למסורת, עליו להיזהר מהזדהות אוטומטית עם קולות המבקשים הכרעה במקום איזון. היעלבות ותחושת פגיעות אינן אסטרטגיה, וציפוף שורות איננו פתרון.

אפשר לנסח יהדות נוכחת ומשמעותית במרחב הציבורי ביחד ולא בהכרעה. אפשר לשמור על הצביון ועל ההלכה, ובמקביל לאפשר ליותר אזרחים וסקטורים להשתלב, להתקדם ולממש את הפוטנציאל שלהם. אולי הגיע הזמן לחזור ליהדות של בית הלל - לא ליהדות מתנצלת ולא ליהדות שכופה, אלא ליהדות מאוזנת שמכירה במתח שבין חיי העולם הזה לבין האמונה, ומנהלת אותו באחריות.

הוויכוח על בנות בטנקים איננו סוף היהדות. הוא חלק מדיון רחב יותר על דמותה של החברה הישראלית. השאלה איננה מי ינצח, אלא האם נדע לשמור על נקודת האיזון שמאפשרת לכולנו לחיות כאן יחד.