בשבוע שעבר, ביום גיוס, ליוויתי מתגייס חרדי חב״דניק - רגוע ושלם עם ההחלטה שקיבל. בדרך לשערי הבקו״ם עמדו, כרגיל, פעילי הפלג הירושלמי. הסצנה מוכרת: דיבורים, ניסיונות שכנוע, לעיתים גם לחץ.
אבל הפעם קרה משהו קטן, ובעיניי משמעותי מאוד. אחד המפגינים, שאני מכיר לא מהיום, הסתכל על המתגייס, התלבט אם לגשת - ולבסוף ויתר. כששאלתי מדוע, הוא ענה בפשטות: ״עזוב, הוא חב״דניק. לא בשבילם באנו. שהם יתגייסו״.
ממש משפט קצר אחד שמסמן שינוי עומק. כלומר, גם הגורמים הקיצוניים ביותר במאבק נגד גיוס חרדים כבר מבינים - הגיוס קורה. זו כבר לא תופעה שולית שאפשר לבלום באמצעות הפגנה או סיסמה. זו מציאות קיימת.
הפלג הירושלמי לא זנח אידיאולוגית את ההתנגדות לגיוס. אולם בפועל ניכר שינוי טקטיקה: פחות מאבק על ה״שוליים״ - חב״דניקים, שבבניקים, צעירים שפחות מחוברים לישיבות - ויותר ניסיון לבלום את הזרם המרכזי: חסידים, ליטאים, בני ישיבות קלאסיים.
ניתן להבין מכך כי מי שכבר קיבל החלטה להתגייס, קשה מאוד לעצור בעדו. לכן, עיקר המאמץ מופנה כיום למקומות שבהם עדיין ניתן להשפיע תודעתית.
במקביל, בכנסת מקודמים חוקי פטור מגיוס. כלפי חוץ נשמעת התנגדות חרדית לסנקציות וליעדי גיוס, אך בפועל ניכרת כבר השלמה מסוימת עם עצם קיומם של אותם יעדים.
אחת הדרכים ״לעמוד” בהם מבלי להצהיר על כך בגלוי היא הפניית הזרקור בדיוק לאותם שוליים - מי שאינם בלב הקונצנזוס החרדי. כך ניתן למלא מכסות, מבלי לערער רשמית את האידיאולוגיה. הדבר לא נאמר בקול רם, אולם בשטח הדברים ברורים.
המאבק שכבר לא עוזר
אמנם, עלייה של עשרות אחוזים בגיוס חרדים בשנים האחרונות איננה מורגשת בכל יחידה ובכל רחוב חרדי, אך היא קיימת ומשמעותית, והיא מחוללת שינוי תודעתי - גם בתוך הציבור החרדי.
העובדה שהפלג הירושלמי כבר אינו רודף אחרי כל מתגייס מהווה אינדיקציה ברורה להבנה שהמאבק, כפי שהתנהל בעבר, כבר אינו מסוגל לעצור את התהליך.
עם זאת, דווקא גורמים באגודת ישראל ממשיכים להחזיק בקו נוקשה - ללא סנקציות, ללא יעדים, ועם חוק פטור מלא ללומדי תורה. אך בשורה התחתונה, הדיון הציבורי כבר אינו עוסק בשאלה ׳האם חרדים מתגייסים׳. הסיפור הוא כמה, ומאילו מגזרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו