איראן נמצאת בין הפטיש לסדן – ובדרך כלל זה נגמר בדרך אחת

במשך יותר משני עשורים מלווה סוגיית הגרעין והטילים של איראן את השיח הבינלאומי בפער הולך ומעמיק בין הצהרות רשמיות לבין המציאות בשטח. הפער הזה איננו רק עניין של פרשנות או חוסר אמון הדדי – הוא הפך לאסטרטגיה שיטתית, הן מצד המשטר האיראני והן מצד הקהילה הבינלאומית, ארצות הברית וישראל.

אחרי מלחמת "12 הימים" ביוני 2025 הדבר קיבל משנה תוקף. הנשיא טראמפ, שהכריז מאז ועד לימים האחרונים כי פרויקט הגרעין "הושמד לחלוטין", הוא אותו הנשיא שקורא במקביל לאיראן בשבועות האחרונים להגיע להסכם להפסקת פרויקט הגרעין. ואותו נתניהו, שמרבה לומר מאז יוני האחרון כי "הסרנו איום קיומי" מצד איראן על מדינת ישראל, מדגיש בשבועות האחרונים כי איום הטילים הבליסטיים באיראן מהווה איום קיומי על מדינת ישראל. האיומים פושטים ולובשים צורה בהתאם לעיתוי, להזדמנויות ולאינטרסים.

בין ההצהרות למציאות

איראן חוזרת ומדגישה כי תוכנית הגרעין שלה היא אזרחית בלבד, ולא תסכים לוותר על העשרת האורניום בתחומה, וכי בהקשרי הטילים מדובר באמצעי הגנתי בלבד שהכרחי לנוכח האיום המתמיד מצד ארצות הברית וישראל. מנגד, המציאות מלמדת על דפוס עקבי של הסתרה, טשטוש והתקדמות זוחלת אל הסף הגרעיני (כולל דיווחים אחרונים על ניסיונות שיקום אתרי הגרעין שנפגעו ביוני 2025), צמצום שיתוף הפעולה עם פקחי סבא"א ופיתוח צנטריפוגות מתקדמות – כל אלה חורגים מצרכים אזרחיים סבירים.

בתחום הטילים הפער בולט אף יותר. איראן משקיעה משאבים עצומים בפיתוח טילים בליסטיים לטווחים הולכים וגדלים, חלקם בעלי יכולת נשיאת חימושים מתקדמים, וקשה ליישב את הפיתוח עם הטענה ל"הגנה אזורית" לנוכח שיפורי הדיוק, הגדלת הקטלניות, הרחבת הטווח הבין־יבשתי וניסויים חורגים.

בין הפטיש לסדן

הפער איננו נחלתה של איראן בלבד. גם הקהילה הבינלאומית, ובראשה ארצות הברית וישראל, מצטיינות בדיסוננס קבוע  בין דיבור למעשים, בין הצהרות לפעולות. בין הצבת "קווים אדומים" ואולטימטומים ו"אפס סובלנות להפרות" לבין "כל האופציות על השולחן".

גל המחאה האחרון, שהגיע בתזמון מפתיע ומדויק עם ניסיונה של ישראל להביא את ארצות הברית להכיר בהסרת איום הטילים הבליסטיים ולהסכים לו, העלה שוב את רף ההצהרות, שהפעם מלוות בצבירת כוחות שלא הייתה כדוגמתה בעבר על ידי ארצות הברית ובהעלאת סף הרטוריקה המילולית לאיומים שהרבה זמן לא נשמעו באזור.

וכדי להיות "עקביים", הפזילה לערוץ הדיפלומטי ולהשארת דלת פתוחה למציאות נותרה על השולחן, ואולי היא אף האופציה המועדפת על ידי ארצות הברית והנישא טראמפ - למורת רוחה של ישראל.

המחיר של הפער בין ההצהרות למעשים

איני יודע כיצד יסתיים המשבר הנוכחי, אם תממש ארצות הברית את איומיה, אם יתפתח המשבר למלחמה אזורית ואם ישראל תהיה מעורבת ישירה, בין שבהגנה לנוכח תקיפה איראנית ובין שבהשתתפות במאמץ ההתקפי.

הפער המתמשך בין ההצהרות למציאות יוצר סביבה מסוכנת. הוא מעודד את איראן להמשיך במדיניות של "בדיקת גבולות", מחליש את אמינות ההרתעה האזורית והבינלאומית, דוחף מדינות לשקול מרוץ חימוש משל עצמן. בה בעת אזרחי איראן משלמים את המחיר הכלכלי והחברתי, בעוד ההנהגה משתמשת באיום החיצוני כהצדקה לדיכוי פנימי.

הסוגיה האיראנית אינה רק שאלה של גרעין או טילים, של מהפכה או משטר, אלא של אמינות. כל עוד ההצהרות מכל הצדדים אינן מגובות במדיניות עקבית ובמעשים ברורים, הפער ימשיך להתרחב, ובמזרח התיכון פערים כאלה נוטים להיסגר לא בדיפלומטיה, אלא במשברים ובעימותים צבאיים.

היה מורכב, נותר מסובך והימים הבאים יכתיבו אם נותרנו בין הפטיש לסדן, בין הצהרות למציאות וחוזר חלילה.

תת אלוף (מיל') צביקה חיימוביץ' הוא לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי