חלון ההזדמנויות שיאפשר לארה"ב וישראל לפעול באיראן | יואב לימור

הדיכוי הברוטלי של המחאה באיראן, שהוביל לצמצום דרמטי במספר המוקדים ובהיקף המוחים, ביחד עם המסרים המתונים יחסית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, הובילו בסוף השבוע להפחתה מסוימת במתיחות באיזור.

מה שהיה נדמה עד ליום רביעי כעניין של שעות עד לתקיפה אמריקנית, הפך לסימן שאלה אם תקיפה כזאת אכן תתבצע. לא ברור מה גרם לטראמפ להתקרר, ולעבור מקריאות למורדים להחזיק מעמד לבלימת תכנית התקיפה. בשיחה עם התקשורת נשאל טראמפ אם נענה בכך לבקשות של מנהיגי סעודיה, קטאר וישראל, והשיב כי קיבל את ההחלטה לבדו. אפשר להטיל בכך ספק: לכל-אחת מהשלוש היו סיבות משלה לעכב את התקיפה, גם במחיר מה שנתפס כפספוס של הזדמנות יוצאת דופן לערער את השלטון בטהרן ואולי אף להביא לנפילתו בטווח זמן קרוב.

הפרשנים חלוקים בדעתם אם טראמפ נטש לגמרי את תכנית התקיפה באיראן, או רק עיכב אותה. את החלטתו הוא הסביר בביטול "800 הוצאות להורג" של מפגינים שנעצרו בידי השלטונות. לא ברור מניין נלקח המספר הזה, ועוד פחות מכך – מי ערב לגורלם של הנדונים למוות. מהצהרות שונות בטהרן, כולל של המנהיג העליון חמינאי ושל התובע הכללי, עולה כוונה ברורה להעניש את המוחים, גם במטרה להרתיע גלי מחאה דומים בעתיד. "לא נסבול פושעים ולא ניתן להם לחמוק מעונש", אמר חמינאי.

חמינאי הודה בנאומו כי במהלך המחאה נהרגו אלפי איראנים. הוא האשים את ארה"ב (כולל את טראמפ אישית) ואת ישראל באחריות לאלימות, שנעשתה לדבריו במסגרת ניסיון אמריקני להשתלט על איראן. ארה"ב הגיבה לדברים בציוץ אזהרה ששיגר משרד החוץ בחשבון הטוויטר שלו בפרסית, ובו כתב כי "שמענו דיווחים לפיהם הרפובליקה האיסלאמית מכינה אפשרויות לתקיפה של בסיסים אמריקנים. כפי שהנשיא טראמפ הדגיש שוב ושוב – כל האפשרויות נותרות על השולחן. אם משטר הרפובליקה האיסלאמית יתקוף נכסים אמריקנים, הוא יתמודד מול כוח חזק מאוד".

מחילופי הדברים האלה עולה שהצדדים מתמקדים כעת ברטוריקה של איומים לצרכי חוץ ופנים. לא ברור, עם זאת, מה מתכוונת איראן לעשות, בהינתן חוסר יכולתה לפתור את בעיות היסוד שעמדו ברקע גל המחאה הנוכחי, ובראשם המצב הכלכלי הקשה והמשבר החמור במים וחשמל. ללא הסרת הסנקציות יתקשה המשטר לטפל בבעיות היסוד של הכלכלה והתשתיות, וכדי להסיר את הסנקציות הוא יידרש להיכנס למו"מ עם ארה"ב ולבצע ויתורים מפליגים בתחומי הגרעין וייצור הטילים – שאינם עומדים כעת מבחינתו על הפרק.

המסקנה, לפיכך, היא שגם אם הגל הנוכחי של המחאה דוכא, הגל הבא כבר בדרך. אפשר שההפוגות בין גל לגל יתקצרו, ואיראן תיקלע למציאות של מחאה קבועה בעוצמה משתנה. זה יאפשר לטראמפ (וגם לישראל) הזדמנויות נוספות להתערב בנעשה באיראן, כולל צבאית, תוך שיטען כי נתן למשטר את כל ההזדמנויות בעולם לשנות את דרכו.

האינטרס הישראלי המובהק הוא להישאר מחוץ לאירועים באיראן. הכוננות הגבוהה של הימים האחרונים (שצומצמה אך לא בוטלה כליל) היתה תוצאה של מקדמי זהירות, שנבעו מהערכות שונות שאיראן תגיב על מתקפה לשטחה בשיגור טילים לישראל. במצב דברים כזה סביר שישראל גם היתה יוצאת למתקפת-נגד באיראן, שבשונה ממבצע "עם כלביא" לא היתה יזומה אלא תגובתית.

ועדיין, ישראל עשויה למצוא את עצמה נדרשת ליזום שוב מערכה באיראן. זה יקרה אם טהרן תמשיך לייצר כמות גדולה של טילים, וכן אם תחדש את הפעילות בתחומים מסוימים בתכנית הגרעין שלה. בינתיים היא אמנם מבצעת עבודות תשתית שונות במתקני הגרעין, אך נשמרת שלא לחדש את העשרת האורניום, אבל ייצור הטילים התחדש בקצב גבוה – בעיקר של טילים שמונעים בדלק נוזלי. הטילים האלה מדויקים פחות מהטילים שמונעים בדלק מוצק, וגם ניתן לפגוע בהם ביתר קלות על הקרקע בגלל זמן התדלוק שנדרש קודם לשיגור, אבל ההצטיידות בכמות גדולה של טילים נועדה לאפשר לאיראן לשגר מאסה לישראל בתקווה לגרום לנזק משמעותי בעורף.