הרמטכ״ל לסטרוק: ״תקימי עוד חוות ביו"ש״

לפני כמה שבועות התקיים דיון שרים מצומצם בנוכחות קצינים בכירים, בעניין יו"ש. במהלך הדיון פנה הרמטכ"ל אייל זמיר לשרה אורית סטרוק ואמר: "שרת ההתיישבות, תקימי עוד חוות ביו"ש". הבקשה הובעה על רקע ההסכמה הרחבה ששררה בחדר, שלפיה 130 החוות החקלאיות שקיימות היום ביו"ש תורמות באופן דרמטי לשיפור הביטחון בארץ כולה.

מדובר במהפך בתפיסת הביטחון של צה"ל והמדינה, חזרה לעמדה הציונית הקלאסית. האמירה הזו מפי הרמטכ"ל נחשבה לדמיונית רק לפני כשנתיים, כאשר הרוח השלטונית־ביטחונית־משפטית ששלטה, ראתה בהתיישבות - ובמיוחד בחוות - נטל ביטחוני. זהו הלך הרוח שהוביל גם ל־7 באוקטובר, והשתנה מאז בקיצוניות.

פרויקט החוות ביו"ש הוא כבן דור, ועד לפני כשנתיים לקחו בו חלק רק קומץ צעירים, שהיו מוכנים לקחת את הילדים הקטנים לגור בקרוואן באמצע מרחבי שום מקום, עם כמה עיזים וסוס. לחיות חיי דלות מפרכים ולהסתכן בהתנכלויות ערביות - כולל יריות ובקבוקי תבערה. הכל במטרה להיאחז בארץ ולהגשים שליחות ציונית. החלוצים הללו החלו לצאת מגדרות היישובים המסודרים ביו"ש כדי לחזור לאורח חיים חקלאי, ובעיקר לתפוס את המרחבים שעליהם הלכו והשתלטו הערבים.

הם נתמכו בידי גורמים בימין, אבל קיבלו כתף קרה ממערכת הביטחון, אשר הפגינה גישה נבוכה ומסתייגת. היה זה חלק מפניית הפרסה האנטי־ציונית שביצע הממסד בארץ ב־50 השנים האחרונות, שממנה הגענו גם לתוצאות הידועות מול חמאס. מערכת הביטחון התייצבה, למעשה, נגד ההתיישבות, ובמיוחד נגד השליטה במרחבי השטח.

כי הגישה הציונית ההיסטורית, ברוח יוסף טרומפלדור, מציבה את קו הגבול כקו החריש האחרון. אבל בחמישים השנים האחרונות התהפכה גישת השמאל הציוני. כך, למשל, התבטא חיים בר־לב ב־1980, על רקע הפיגוע בבית הדסה בחברון. כרמטכ"ל לשעבר ואיש מפלגת העבודה הוא האשים למעשה את הקורבנות, באומרו שאלמלא הם היו בחברון - לא היו נרצחים. גישה דומה הפגינה ציפי לבני, שערקה מהימין לשמאל, וקבעה כי ההתיישבות לא נותנת ביטחון אלא צורכת ביטחון.

אתגר ההגנה ב־7 באוקטובר

שינוי הגישה נרשם ב־7 באוקטובר. מייד כשהחל להתברר מה מתחולל בעוטף, נזעקו גם ביו"ש מחשש להתקפות, ועלה תסריט אימים של הסתערות ערבית על היישובים. החשש הכבד מכל נגע לכמה עשרות חוות ומאחזים שהיו פזורים ברחבי השטח. במרביתם גרו חוואים ספורים, ללא גדר ואמצעים להגן על עצמם. אלוף פיקוד המרכז דאז, יהודה פוקס, הועמד בפני הדילמה אם להפקיר את החוות או לשנות כיוון ולחזק אותן. הוא החליט להפקיד כמה חיילים בכל חווה ומשם, יחד עם מסקנות 7 באוקטובר, אורו העיניים והתחולל מהפך תפיסתי מוחלט. 

הדחיפה המשמעותית לשינוי הקונספציה ניתנה עם כניסתו של האלוף הנוכחי, אבי בלוט, שלא בכדי זכה לאחרונה להתקפות מצד גורמי שמאל קיצוני. אלו שלא אוהבים את העובדה שישראל שולטת בשטחי הארץ, ומונעת טרור והשתלטות ערבית עוינת.

גם בלוט רואה בחוות אמצעי ראשון במעלה לשליטה מבצעית ולהקניית ביטחון. בין היתר הוא קידם את מה שמכונה דמ"צ, דרך מבצעית, שבמסגרתה ניתן לתפוס תא שטח לסלילת כביש, גם כשזה נדרש לביטחון ההתיישבות. כאשר התחילו להציב חיילים בחוות המבודדות, התברר שהפריסה הזו מקנה אחיזה ביטחונית בשטחים עצומים שאליהם צה"ל לא נכנס מעולם. התחוור המובן מאליו: הנוכחות ההתיישבותית־צבאית משנה הכל - מסיגה את הטרור, מונעת פלישה בלתי חוקית, מצמצמת הברחות ומסכלת את המזבלות ומשחטות הרכב.

דוגמה מובהקת ניתנה בחווה שהוקמה ממש עם פרוץ המלחמה ממזרח לראש העין, על גבול הקו הירוק - חוות אביחי. מדובר בשטח אש של צה"ל שעליו השתלטו בדואים, הקימו מבנים, מזבלות, עד שיחידות צה"ל חששו להתאמן שם. לשטח עלה זוג צעיר - עדי ואיתן מלט. החווה זכתה לברכה ולסיוע של צה"ל מלכתחילה, כבר בעידן האלוף פוקס, שלא נחשב לאוהד גדול של ההתיישבות.

בתוך כמה חודשים, אף שעדי נותרה לבד כשבעלה נקרא למילואים, הנוכחות היהודית והצבאית הנחושה שינתה את המציאות מהיסוד. השטח נוקה מפולשים וצה"ל חזר להתאמן, גם הביטחון של ראש העין והסביבה שופר. כך, בכל פעם שעולה חווה על שטח - וזה קורה הרבה בשנתיים האחרונות - הפולשים הערבים נסוגים. גם אם בהתחלה יש המנסים להתנכל, הם נרתעים מהנחישות המוחלטת של המתיישבים. וכפי שמודים בצה"ל, רובם המכריע של החוואים שומרי חוק, משתפים פעולה למופת עם המפקדים והחיילים.

כך נעלמו טבעות החנק שהקימו הערבים במכוון סביב יישובים, מחנות צבא וצירים מרכזיים, כמו גם בפאתי כביש 6. גם קו התפר מול הקו הירוק, מירושלים ועד ראש העין וכפר סבא, זכה לחיזוק משמעותי. ולא לשכוח, חדירת מחבלי הנוחבה בשמיני עצרת הגיעה עד אשקלון ואופקים - דמיינו רדיוס דומה מהקו הירוק לכיוון תל אביב. כך, גם החזרת היישוב היהודי לחומש שבשומרון, השיבה את שליטת הצבא ואת חיק הנורמליות.

לא רחוק משם, באזור היישוב שא־נור שגם הוא נעקר ב"התנתקות", לא ניתן להעלות על הדעת להסתובב. רק הקמת היישוב מחדש בהתאם להחלטה שכבר התקבלה, תחזיר את השפיות.

לא בכדי ביקש לאחרונה הרמטכ"ל משרת ההתיישבות להקים עוד חוות. סמוך לכניסתו לתפקיד הוא ערך סיור עם אלוף הפיקוד, וגילה מציאות ביטחונית חדשה שלא הכיר. מה שחוללו החוות גרם לו לרצות עוד.

הקמת גוש קטיף - וכשל עקירתו

מעבר לשינוי ביו"ש, הטראומה של ההסתערות על העוטף מדריכה את כולם, בוודאי את קברניטי הביטחון. קל להבין שלו גוש קטיף היה נותר על מכונו, לא היה 7 באוקטובר. זוהי אקסיומה שאי אפשר להתווכח איתה, וגם לא לטעון שהתקפת חמאס היתה נערכת כנגד יישובי קטיף עצמם. עצם קיום היישובים היה מונע את ההתעצמות של חמאס, מונע את הקטסטרופה כולה.

חשוב להזכיר שהיו אלו ותיקי העבודה שהקימו את יישובי חבל עזה בראשית שנות השבעים, לאחר דיכוי גל טרור בעזה שפרץ ב־1969. גלילי, אלון ודיין הם שדחפו להקמת ההתיישבות כדי להקנות ביטחון. אלוף הפיקוד - אריאל שרון, הוא שהגה וכונן את תפיסת האצבעות: חמש רצועות - חמישה גושי התיישבות, מהתוחמת הצפונית, דרך קו נצרים ועד לגוש קטיף. הם פעלו בהתאם לפרוטוקול הציוני הבסיסי - התיישבות מקנה ביטחון, וכאשר התפיסה הזו נעקרה, קיבלנו את זוועות בארי וניר עוז.

שינוי הגישה לא נעצר ביו"ש. בדומיננטיות של השרים סטרוק וסמוטריץ' התקבלו בממשלה ובקבינט החלטות עם רציונל דומה, לגבי יישובי גבול הצפון וקו הגבול עם ירדן - הציר המזרחי. בשתי החזיתות הוחלט לחזק מאוד את ההתיישבות, מתוך חזרה לתובנת היסוד הציונית שלפיה בהתיישבות טמון גם המפתח לביטחון.