במזרח התיכון חולמים לסדוק את הברית בין וושינגטון לירושלים

הפגישה בסוף החודש בין רה"מ בנימין נתניהו לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ תתקיים בצל רצונם של גורמים במזרח התיכון לתקוע טריז בין הצדדים. בכירי חמאס, פוליטיקאים לבנונים, בית המלוכה הסעודי וממשלת א־שרע בסוריה שואפים לנצל את מה שהם רואים כ"מטוטלת של וושינגטון". מבחינתם, "חוסר העקביות" של טראמפ ואי־ההתחשבות שלו בכללים הישנים של מדיניות החוץ הם הזדמנות לגרוף הישגים בחינם.

חלקם חולמים לסדוק בטווח הארוך את הברית ההיסטורית בין וושינגטון לירושלים. על כן הם עוקבים בדריכות אחר הקולות העוינים לישראל, שמתחזקים בקרב הדמוקרטים והרפובליקנים בארה"ב.

חאלד משעל, חבר מועצת ההנהגה בחמאס, שיגר מסר לוושינגטון דרך האתר האנטי־ישראלי "דרופ סייט". "אם הנשיא דונלד טראמפ רוצה להשיג יציבות במזרח התיכון", אמר, "עליו לשים סוף להתערבות הישראלית במדיניות האמריקנית לגבי פלשתין. במקום זאת, ארה"ב צריכה להיכנס לתהליך אמיתי של מגעים ישירים עם חמאס ועם גורמים פלשתיניים אחרים, בשאיפה לכינון קשרי ידידות ויחסים בילטראליים. למרבה הצער, אחת הבעיות עם הממשל בארה"ב היא שהוא מעדיף את האינטרסים הישראליים יותר מהאינטרסים האמריקניים. אפילו אנשיו של טראמפ הבינו שישראל מהווה נטל".

ההתעלמות לכאורה מהאינטרסים הישראליים מעידה על פערים סטנדרטיים בעמדות ובמטרות

על פניו, מדובר בשינוי של 180 מעלות בראייה של חמאס את ארה"ב. בהקלטה ששודרה השבוע מדצמבר 2008, אותו משעל נשמע קצת אחרת בשיחת טלפון עם נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח, שחוסל על ידי החות'ים תשע שנים לאחר מכן. מעבר לביקורת של סאלח על חמאס ("הרקטות שלכם לא עוזרות לפלשתינים"), הנשיא התימני הבהיר למשעל שהאמריקנים נתנו בעצם אור ירוק למבצע עופרת יצוקה שהחל יום קודם לכן.

משעל השיב לו באופן נחרץ: "מהאמריקנים לא יוצאים אלא דיכוי ותוקפנות. אנחנו לא מצפים מהם לטוב". במילים אחרות, היו ימים שחמאס לא בנה על ארה"ב. התקופה הזו חלפה. מאז הסכם הפסקת האש באוקטובר 2025 בכירים בארגון מדברים יותר ויותר בשבחי הקשרים עם ארה"ב, ומתמוגגים מהזרמים האנטי־ציוניים באמריקה.

הכרה במורכבות

גם בלבנון תולים תקוות ב"אופיו ההפכפך" של טראמפ. בעיתון "אל־אח'באר", המקורב לחיזבאללה, כתב השבוע הפרשן יחיא דבוק: "לאחרונה נרשם פרגמטיזם אמריקני טראמפיסטי חדש, שכותרתו 'הגדרה מחדש של פירוק הנשק'. בכירים אמריקנים, ובראשם טום ברק, הבינו שפירוק חמאס או חיזבאללה בנסיבות הנוכחיות אינו ריאלי. על רקע זה ההתמקדות עברה מ'הסרת הנשק' ל'מניעת שימוש בנשק'. הניסוח הזה מכיר במורכבות המצב ומבקש לבסס מנגנוני הרתעה ובקרה מחמירים, שיגבילו את השימוש בנשק בשתי הזירות".

נדמה שבחמאס ובלבנון רשמו לעצמם מסקנות מההתנהלות האמריקנית מול סעודיה וסוריה. בשני המקרים הנשיא האמריקני מימש אינטרסים כלכליים מבלי לדרוש תמורות מדיניות. בחודש שעבר התקבל יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן בכבוד מלכים בבית הלבן. הפסגה הסתיימה בהכרזה על השקעות במאות מיליארדי דולרים בכלכלה האמריקנית ועל עסקה לרכישת מטוסי F-35 מתקדמים. את הדובדבן שבקצפת - נורמליזציה עם ישראל - בן סלמאן העדיף לדחות עד להודעה חדשה. מבחינת טראמפ זה לא היה דיל ברייקר. מבחינת ריאד, לכינון יחסים רשמיים היו תנאים קשיחים (מסלול אמין למדינה פלשתינית), שנדחו על הסף בירושלים.

צעדים לקראת א־שרע

כך, במקרה הסורי ארה"ב החליטה לבטל את "חוק קיסר" במסגרת הצעה שעברה בבית הנבחרים. למרות המעורבות של שלטון א־שרע במעשי טבח בדרוזים ובעלאווים ב־2025, יוסרו הסנקציות שהוטלו בשנות מלחמת האזרחים. יתר על כן, א־שרע זכה בחיבתו ובאמונו של טראמפ, שסבור כי הוא "מנהיג נהדר".

גם כאן, למעשה, השליט הסורי לא נדרש לוותר על תנאי הבסיס שהציב לישראל להסכם ביטחוני: נסיגה מהשטחים שהשתלטה עליהם מאז דצמבר 2024, עת קרס משטר אסד, הפסקת התקיפות וחזרה להסכם הפרדת הכוחות של 1974. אפילו תקרית הירי, שבה נהרגו שני חיילים אמריקנים ומתורגמן, לא סדקה את הגיבוי המוחלט לדמשק.

למרות כל זאת, נראה שחלק מהגורמים לעיל מפספסים את התמונה הגדולה. בפועל, הממשל האמריקני מאפשר לישראל חופש פעולה חסר תקדים. מספיק לציין את הנוכחות הישראלית בלבנון ובסוריה, החיסולים בעזה, תוכניות הבנייה ביו"ש והמלחמה עם איראן. ההתעלמות לכאורה מהאינטרסים הישראליים בחלק מהתיקים לא מצביעה בהכרח על "טבעו ההפכפך" של טראמפ, אלא על פערים סטנדרטיים בעמדות ובמטרות, שאפיינו את היחסים בין ירושלים לוושינגטון במשך עשרות שנים.